כמעט יובל שנים עוסקים חוקרים בעולם באפקט פיגמליון, המוביל להתנהגות שונה של אנשי חינוך כלפי ילדים שונים בכיתה. פרופ' אלישע באב"ד, שהיה מנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, מחדד זאת וקובע: התנהגות של תמיכה לימודית שונה כלפי תלמידים שונים היא מוצדקת, לגיטימית, ואף רצויה, בבחינת "חנוך לנער על פי דרכו". מאידך, ובהיפוך גמור, התנהגות הבדלית בתמיכה הרגשית כלפי תלמידים שונים היא לא לגיטימית, בלתי רצויה, ועלולה לגרום נזקים הן לתלמידים הספציפיים והן לאקלים הכיתה כולה (אלישע באב"ד).

התייחסות של ההורה להיבטים רגשיים בחוויות שעובר הילד, עשויה להיות בסיס לפיתוח מודעות של הילד לרגשותיו. שיח רגשי עם ילדים יכול להתקיים כמעט בכל סיטואציה בחיי היום-יום. המבוגר הוא זה שיכול לכוון את השיחה למקומות רגשיים או להישאר בשיח היומיומי ה"רגיל". שיח רגשי ישיר מתקיים כאשר ההורה פונה ומתעניין בעולמו הרגשי של הילד, ושואל, למשל, "איך הרגשת היום בגן?", "למה בחרת להשתמש בצבעים הללו בציור שלך?", או "איך הרגשת כשיונתן קרא לך בשם גנאי?" וכו'. הקשבה אמיתית לתכנים שהילד מעלה, משדרת לו מסר של התעניינות והכלה. הקשבה שכזו כוללת התייחסות לרגשות הילד ומתן לגיטימציה לתחושות הללו ("זה באמת פוגע כשאומרים כך…"). זאת, לעומת התייחסות טכנית לדברים, המעבירה מסר שאין מקום לתחושות שהילד מעלה ("אין טעם לבכות, את הרי יודעת שמחר בבוקר תשלימו…"). כאשר הילד מרגיש שאין הקשבה אמיתית ומותאמת לצרכיו, הוא עלול להרגיש שמיותר לשתף ברגשותיו ובמקרים מסוימים עלול אף לבטא את מצוקתו באמצעות בעיות משמעת והתנהגות, כאבים פסיכוסומטיים ועוד ( מאיה שפילמן ).