מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל פרסם באחרונה (דצמבר 2018) דוח בשם מערכת החינוך: מבט-על. הדוח מציג בפני מקבלי ההחלטות ובפני הציבור הרחב תמונה כוללת של מערכת החינוך, המשלבת בין הממדים החברתיים והכלליים בהתוויית המדיניות הציבורית. רבים מהממצאים בדוח השנה מעודדים, ומציגים התקדמות בשורה של מדדים במערכת החינוך בישראל.

הספר "מאבקים בינלאומיים לחינוך דמוקרטי ביקורתי" חושף את האתגרים החינוכיים העומדים בפני קבוצות שוליים בהקשר של מדינות שונות. מדינות מפותחות, כמו ארצות הברית, ישראל וקוריאה, ומדינות פחות מפותחות, כמו סין, הודו וברזיל, מתוארות כולן כבלתי מושלמות במרדף שלהן אחר חינוך שוויוני; יחד עם זאת, כולן הוצגו כבעלות פוטנציאל לשיפור. בניתוח בתי ספר יסודיים ותיכוניים כמו גם מוסדות של השכלה גבוהה, ספר זה מספק הצצה על האופן שבו סדר היום הנאו-ליברלי השפיע על הדרך שבה מדינות חושבות על חינוך. בעיקר, הוא מדגיש כיצד חלקן נלחמות לשיפור האפשרויות החינוכיות המוצעות לאלו הנמצאים בשוליים כך שהן נמצאות בעמדה טובה יותר כדי להצדיק את עצמן. כל פרק מספר סיפור משכנע אודות הבעיות העומדות בפני יחידים ומוסדות המחפשים לספק חינוך דמוקרטי לאלו שאחרת היו עלולים להתעלם מהם או שלא לקבל יחס ראוי בבתי ספר מסורתיים ( Pinkney, A).

רמת ההוראה הירודה, התנאים הפיזיים הבלתי נסבלים, הצפיפות וחוסר המשמעת גורמים לתלמידים רבים לפנות למורים פרטיים. תעשיית המורים הפרטיים משגשגת, ומגדילה את הפערים בין מי שיש לו למי שאין. בשנים האחרונות, התרחבה מאוד תופעת הפנייה למורים פרטיים במקצועות הריאליים וגם במקצועות הומניים כמו היסטוריה, ספרות, תנ"ך ולשון. השימוש במורים פרטיים התפשט אפילו לגיל הרך, וכיום הורים רבים לוקחים אפילו פעוטות לשיעורי הדרכה פרטיים, מחשש לקשיי קליטה בהשתלבותם בגני הילדים.

אחת ממטרותיה המוצהרות של מערכות החינוך הממלכתיות היא מתן שוויון הזדמנויות לתלמידים מרקע כלכלי וחברתי שונה בכוונה ליצור חברה שוויונית יותר. כך,בין השאר, נחקקו חוקים אשר מבטיחים חינוך חינם לכל, נוצרו אזורי רישום אשר מתעלים תלמידים לבתי ספר ציבוריים לפי מקום מגוריהם ונכפתה אחידות פדגוגית ומינהלית על בתי הספר. אחת מתופעות הלוואי של מדיניות חינוך זו היא התמעטות מספרם של בתי הספר הפרטיים או העצמאיים מהם שרדו בעיקר אלו אשר מיועדים לאוכלוסיות חזקות מאד (בתי ספר אליטיסטיים). דומה שמקובל כיום על הכול כי זו הדרך היחידה כדי להבטיח שוויון והקטנת פערים. האומנם? המאמר המוצג כאן מביא ממצאים ממחקרים אמפיריים אשר מערערים על חד משמעותיותה של התפיסה הזאת. הממצאים והמסקנות שמחקרים מהסוג שהציג ד"ר גבי בן עמי כאן מחזקים את הטענה שבסך הכול, תוכניות בחירה פועלות לטובת כלל האוכלוסייה ואינן אחראיות להגדלת פערים חברתיים. בכל מקרה לא מעבר לפערים ולסגרגציה אשר קיימים בכל מקרה במערכת הנוכחית ש(כמעט ו) איננה מאפשרת בחירת הורים בחינוך ( גבי בן-עמי) .