ספר חדש מזמין את הקוראים למסע שיבחן את החינוך הדמוקרטי בהקשר חדש, הֶקשר של אזרחות, חברה ותרבות דמוקרטיות. על בסיס האמונה שבכוחו של החינוך לשנות ולבנות, הספר מבקש לבחון את השאלה: איך החינוך הדמוקרטי יכול לעצב אדם וחברה דמוקרטיים?

המאמר עורך סקירה במבט-על של שלושת הזרמים הנפוצים ביותר במסגרת החינוך האלטרנטיבי בארץ: חינוך דמוקרטי, חינוך ולדורף וחינוך בגישת מונטסורי. מטרתו להציג לקורא תמונה רחבה ככל האפשר של קווי הדמיון והשוני בשלוש גישות חינוכיות אלו. מטרה נוספת היא להציג בפני הורים, מחנכים ומעצבי מדיניות מידע על אודות הגישות השונות כדי שיוכלו לבחון אותן ולהעריכן כראוי.

רשימה זו סוקרת ספר חדש, הדן בנושא של הפרטה במערכת החינוך בישראל ומדגימה תופעה זו במישורי חינוך מגוונים.

באיזו מידה בתי ספר דתיים מכינים תלמידים לאזרחות בחברה דמוקרטית ליברלית ורב-דתית? ומהן השלכות הדבר על מדיניות ציבורית? המאמר מנסה לענות על שאלות אלו באמצעות ניתוח שלושה ממדים המרכיבים את מטרת החינוך האזרחי, לצד אפיון שלושה מרכיבים מקבילים בבתי ספר דתיים. המחקר מראה שקיים הבדל בין בתי ספר דתיים ביחס לממדים אלו, ובהתאם הם נבדלים גם במידת תמיכתם בחינוך אזרחי. לפיכך, על קובעי מדיניות בחינוך להתחשב בהבדל זה בעת קבלת החלטות.

אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).

רוני היא דמות הבוגרת הרצויה של מערכת החינוך שלי. מה יש לרוני? יש לה ידע, יש לה מיומנויות (אולי אפילו "מיומנויות המאה העשרים ואחת"), אבל לא זה העיקר; לרוני יש אישיות – אישיות בוגרת, מאוזנת, ייחודית, אישיות שיש רק לרוני. על אישיות ייחודית אי אפשר לדבר בהכללות. אבל אם צריך לדבר בהכללות הרי שמה שמאפיין את רוני יותר מכל דבר הוא מודעות עצמית וביטחון עצמי – רוני יודעת מי היא ומי היא רוצה ויכולה להיות. רוני מוצאת את עצמה וממציאה את עצמה כל הזמן בהתאם לגרעין אישיותי־זהותי שהיא לומדת ומפתחת. החיים שלה מעניינים מאוד וגם שמחים – עד כמה שבני אדם יכולים ורשאים לשמוח בעולמנו ( מושיק לרנר ) .

המאמר עוסק בעיסוק בנושאים שבמחלוקת בעידן של קיטוב. הכותבות משתמשות במושג "פוליטי" במשמעותו הבסיסית ביותר: אנחנו פוליטיים כאשר אנחנו מקבלים החלטות במשותף בדבר הדרך שבה עלינו לחיות יחד. הכיתה הפוליטית היא המקום המסייע ללומדים לפתח את יכולתם להיות פוליטיים, כמו למשל, מעורבות תלמידים בדליברציה על חוקים שהכיתה צריכה לאמץ או בחקר ובדיון בנושאים שבמחלוקת. ב"כיתה פוליטית" על המורים ללמד נושאים אותנטיים שיש בהם קונפליקט ברור בין ערכים בסיסים, להתמקד מפורשות בהבדלים בין נושאים אמפיריים לבין נושאים של מדיניות, לנצל הבדלים אידיאולוגים שבין תלמידים לעירור השיח ולגלות זהירות ביחס להתנהגות ההוראתית שלהם (Paula McAvoy, Diana Hess).

מאמר זה מתייחס למטרת החינוך במאה ה-21 וקורא להשהיית תשומת הלב לנושא שמרבים לעשות בו אך חזון חינוכי דל בצדו – סטנדרטים לאומיים, בתי ספר ממומנים ציבורי ,שאינם נענים לדרישות שונות של המערכת המממנת, קישור בין הישגי תלמידים לבין הערכת מורים ושתיקה סביב נושאים של צדק חברתי, אתיקה והעדר ייצוג לבני קבוצות שוליים בתחומים שונים. המאמר מצטרף לאחרים המעלים שאלות בדבר מטרת/מטרות החינוך בחברה דמוקרטית. הטענה המועלית במאמר היא שבתהליכי החינוך ראוי להתייחס לטיפוח של חיים משגשגים ושחזון של צדק חברתי של החינוך חיוני לצורך זה. המשמעות של חיים משגשגים שונה בין אדם לאדם, וכוללת פרקטיקות ליבה חיוניות. חשוב שכל מי שעוסק בחינוך לטיפוח חיים משגשגים לתלמידיו בחזון של צדק חברתי יבהיר לעצמו את המשמעות של עשייה זו, יכיר בכך שהתלמידים מעוצבים ע"י ההיסטוריות שלהם ושערכי יסוד, הערכה העצמית, שאילת שאלות ביקורתית, דמוקרטיה, פעילות חברתית וקני מידה לשיפוט העשייה הן פעילויות חיוניות בהקשר זה ( Grant, A.C ).