הטענה המרכזית של מאמר זה היא כי תורתו של ההוגה הסיני קונפוציוס בדבר הרמוניה חברתית יכולה לספק הצדקה חיונית לחינוך ליברלי, אותו חינוך הומניסטי המתמקד במדעי הרוח ושכיום נטען נגדו כי אינו מועיל לחברה ואינו תורם כלכלית ולכן המדינה אינה צריכה לממנו. קונפוציוס היטיב להבין את הערך המוסף שיש לגיוון ולריבוי בהשוואה לאחידות בהיבטים רבים של הפעילות האנושית, החל בצורך של השליט בשרים בעלי דעות שונות שייעצו לו בדבר דרך הפעולה הטובה ביותר וכלה בצורך של השף להשתמש במרכיבים רבים כדי להכין ארוחה טעימה.

קיימות עדיין אי-הסכמות רבות לגבי האופן שבו ניתן לשפר את מערכת החינוך כך שילדים יסיימו את לימודיהם עם המיומנויות והנטיות שיזקקו להן כדי להצליח בחיים. הדיונים לגבי רפורמה בחינוך מתרכזים לעתים קרובות באופן שבו יש להתאים את המנגנונים הקיימים, אך מה אם המערכת עצמה יוצרת את הבעיות שהמחנכים וקובעי המדיניות מנסים לפתור? זו התיאוריה המועדפת על המחבר וסנסציית הרצאות הטד, סר קן רובינסון (Katrina Schwartz, 2016).

מטרת מאמר זה היא לחשוף את הנחות היסוד הפילוסופיות, המפורשות והמובלעות שעליהן מושתת תפישת החינוך כסוציאליזציה. המאמר בוחן באופן ביקורתי את שתי המטרות המרכזיות של החינוך כסוציאליזציה: א. לשלב את הפרט ולהתאימו לנורמות ולדפוסי ההתנהגות המקובלים בחברה שאליה הוא משתייך. ב. לאמן את היחיד ולהכשירו למילוי תפקידים ( אזרחיים, משפחתיים , תעסוקתיים) , לדעת מחבר המאמר , כאשר הסוציאליזציה הופכת לאידיאולוגיה הרשמית של ביה"ס היא : 1. מדרדרת את החינוך לכיוון של "אימון" ו"תעמולה". 2. מעודדת בינוניות, קונפורמיות וחוסר סובלנות כלפי החריג והשונה. בחברה סובלנית, המורים מסייעים לתלמידים לממש ככל הניתן את הפוטנציאל שבהם ללא דגם מוכן מראש שאליו עליהם להידמות. הם לא שופטים ולא ממהרים להדביק תוויות. הם מכבדים ומטפחים את השוני כאיכות שתורמת לקהילה. במקום שבו מנסים קודם כל ל"חברת" את התלמיד אין סבלנות , אלא להפך בינוניות , צרות אופקים, תסמונת של "ראש קטן" , סטריאוטיפים מגדריים וגזעניים, עדריות ואפילו אלימות – פגיעה פיזית באנשים – שמקורה בשנאת השונה ( אבינון , יוסף).