תיאורית המיקום מאפשרת לבדוק כיצד נוצרים יחסים ומתפתחים לאורך זמן, כיצד מבינים אותם השותפים לתהליך וכיצד ומדוע הם משתנים. תיאוריה זו יוצרת קונטקסט שבו ניתן להבין כיצד השותפים למשולש ההדרכה – חונך, מדריך פדגוגי ומתמחה, הבינו את תפקידיהם ואת תחומי האחריות שלהם כמו גם את המושג "מורה טוב". (Bullough, R.V.Jr & Draper, J.R)

המאמר הנוכחי נכתב במענה לקריאה לרפורמה בשיפור תוכניות הכשרת המורים ובפיתוח מקצועי של ההוראה, שיצאה ממאגד סוכנויות חינוך וארגונים לאומיים ((Intascבארצות הברית. בתכנית זו נוסחו עשרה סטנדרטים ביצועיים המכסים את תחום ההוראה, האמורים להוות בסיס לשיפוט יכולתו של המתמחה להוראה ולזכאותו לקבלת רישיון הוראה. לפי תפיסה זו, רישיון הוראה אינו חופף לתעודת הוראה שמעניק המוסד להכשרת מורים בסיום לימודי ההכשרה, אלא נוסף עליו. סטנדרטים אלו היוו בסיס למשרד החינוך והתרבות של מדינת ישראל, גף ההתמחות בהוראה, לחבר דף סטנדרטים להערכת המתמחה בהוראה בסוף שנת ההתמחות. ההערכה תתבצע על ידי מנהל בית הספר ועל ידי המדריך המלווה. החוג לחינוך של מכללת ליפשיץ החליט לאמץ את עקרון זה, וביקש לפרט כל סטנדרט ביצוע לרמות משנה בשיטה טכסונומית. הכוונה בפיתוח כזה היא לבחון לאורו את תוכניות ההכשרה של המוסד, ולפתח בהמשך מערך הכשרה הרלוונטי לסטנדרטים אלו. הטכסונומיה המובאת במאמר זה אינה אלא ראשי פרקים של פירוט מדוקדק יותר של הסטנדרטים, שהוצג בפני מורי מכללת ליפשיץ ביום עיון שהוקדש לנושא.