בבתי הספר התיכוניים דוברי הערבית בישראל, בין-טקסטואליות היא חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים החדשה בשפה וספרות ערבית. תכנית לימודים זו מייחסת חשיבות רבה ליכולתם של תלמידים לערוך השוואה שיטתית ורב-ממדית בין שני טקסטים ולזהות תופעות ספרותיות בין-טקסטואליות, כגון פרודיה או רמיזה. עם זאת, מתודולוגיית ההוראה המקובלת של בין-טקסטואליות בבתי ספר תיכוניים מבוססת על הדגמה של התופעות ללא פיתוח יכולתם של הלומדים למצוא קשרים בין טקסטים. כתוצאה מכך, התלמידים מתקשים לזהות ולנתח בין-טקסטואליות באופן עצמאי, וקושי זה ממשיך ללוות אותם בלימודיהם האקדמיים, קושי המשתקף בהישגיהם הנמוכים יחסית בבחינות הבגרות בערבית

המשתתפים במחקר זה התבקשו לקרוא טקסטים עתיקים בזוגות או בשלשות, בגישת החברותא היהודית המסורתית. בלמידה מסוג זה נוצר שיח משולש בין כל אחד מהמשתתפים לבין הטקסט, ובין שני המשתתפים (או יותר). מאמר זה מציג את הקשרים הבין-טקסטואליים המוצעים במפגשי חברותא בין מורים ישראלים לעברית בעלי השקפות דתיות שונות ובוחן את תהליכי הדיאלוג והפרשנות שלהם על סמך קשרים אלו