המחבר מתנגד לשליליות המובנית ב"שיח המוגבלויות" המזהה ילדים מסוימים בעלי לקויות, אוטיזם והפרעות אחרות על בסיס מה שהם אינם יכולים לעשות לעומת מה שהם כן מסוגלים לעשות, ומציע לקדם תפיסה של אינטליגנציות מרובות ו"שונות עצבית" בפרט. ההנחה הבסיסית של התפיסה היא כי מערכת עצבית שונה היא נורמלית בקשת הרחבה של שונות בין בי אדם, בדומה לשונות תרבותית, גזעית, ג'נדריאלית וכיו"ב. מחנך בעל גישת neurodiversityיכבד את הילד השונה ויחפש דרך למצוא עבורו את הנישה האקולוגית המתאימה, שבה נכסיו וכישרונותיו ישגשגו ויפרחו וחסרונותיו יומעטו ויוצנעו. (Thomas Armstrong)

ילד הלוקה באוטיזם סובל מארבעה חסכים עקריים: ליקוי באינטראקציה בין אישית, ליקוי שפתי, ליקוי חושי-תנועי, ליקוי באינטלגנציה. מבין ארבעת החסכים הללו, הליקוי באינטראקציה בין אישית הוא הכבד ביותר. ליקוי זה אינו מאפשר לילד הרך לחבור בהדרגה לחברת האדם, להטמע בתוכה, ולהרגיש חלק ממנה. מרכיב זה הוא גם הקשה ביותר להתמודדות ההורים. ההורים לא מצליחים ליצור חיבור, לקבל תהודה לאהבתם ולהשקעתם. כל עיסוק עם ילדם מתקבל בהתנגדות חריפה והילד מעדיף להתנחם עם חפץ ביד או בגרייה עצמית. בנם לא נזקק לתמיכתם הרגשית (Join Attachment) והם כל כך זקוקים לתגובותיו הרגשיות. קשה להעריך עד כמה סובל הילד עצמו מחוסר באינטראקציה בין אישית(זיווה מרום, מורן וייסבורט).