במשך שנים השתייך המחקר של לקויות למידה למדעי החינוך והפסיכולוגיה ועסק בעיקר בהיבטים התנהגותיים וחינוכיים שלהן, אך לא סיפק ידע על מקורן הבסיסי של הלקויות. כך, הבנת הלקויות נשארה מוגבלת ולא סיפקה בסיס לאבחון ולטיפול יעילים. עם התפתחותם של מדעי המוח ומחקרים של לקויות למידה מנקודת מבט מוחית חלה תפנית שהובילה ליצירת תחום מדעי ייחודי – תחום חקר המוח ולקויות למידה. כדי שנוכל להבין את מקור הכשל של אוכלוסיית לקויי הלמידה עלינו להבין אילו אזורים במוחותיהם פועלים בזמן התהליכים הקוגניטיביים הרלוונטיים ולהשוותם לתהליכים הפועלים במוחותיהם של יחידים באוכלוסייה תקינה. באמצעות השוואה זו אנו מבינים אילו אזורים במוחותיהם של יחידים בעלי לקויות למידה אינם פועלים בצורה תקינה ( שלי שאול)

במסגרת מחקרים שנעשו בעזרת סורק תהודה מגנטי תפקודי הדגימו מצב הנקרא דיסקלקוליה – תסמונת דומה לדיסלקציה הגורמת לקשיים בהבנת המתמטיקה. סריקות FMRI של מוחם של ילדים עם דיסקלקוליה התפתחותית הראו דפוסי פעילות אופייניים בחלק של המוח הנקרא קליפת הדופן. החוקרים מדגישים כי הורים ומורים לעתים קרובות אינם מודעים לכך שדיסקלקוליה היא שעומדת מאחורי המאבקים של הילד בשיעורי המתמתיקה. המחקר הנוכחי הוא אולי הבטחה עבורם, כמו גם עבור אנשים שפשוט נכנעו לעובדה כי אינם טובים במתמטיקה. דיסקלקוליה התפתחותית (Developmental Dyscalculia ) היא לקות קוגניטיבית משלב הילדות, הפוגעת ביכולת הנורמלית של הילד לרכוש מיומנויות אריתמטיות (DSM-III). דיסקלקוליה התפתחותית פוגעת בכ- 6% מאוכלוסיית הילדים הנורמליים.