הציבור מחזיק בתפיסה שלילית יחסית כלפי חינוך מקצועי-טכנולוגי ורואה בו תחום אפור אשר מנציח את ההפרדה בין מעמד הפועלים לבין אנשי הצווארון הלבן. גם מורי התיכונים העיוניים מבקשים להימנע מהוראת המקצועות האלו בתואנה שהם מהווים מפלט לתלמידים מתקשים, מצרים את אופקי התלמידים וסוללים את דרכם לעולם תעסוקתי מפרך. מנגד, זרם חינוכי זה יכול לסייע לתלמידים להשתלב בשוק העבודה של המאה ה-21, להתוודע לסקטור התעשייתי, לפתח אוריינות טכנולוגית ולהבטיח עתיד כלכלי יציב. כמו כן, בכוחו של החמ"ט להפיח מוטיבציה מחודשת בתלמידים שאיבדו אמונה ולעזור להם להתמיד, להשלים תעודת בגרות ולהתניע קריירה מוצלחת.

בתי הספר המקיפים וקמו בישראל בסוף שנות ה-60 בעקבות המודל הבריטי של בתי הספר המקיפים ( comprehensive schools) בתמיכתו הנמרצת ובעידודו של שר החינוך דאז מר זלמן ארן. המבנים החדשים על הסדנאות והמעבדות שלהם העניקו לצוותי החינוך שפעלו בהם יוקרה וגאווה, ומערכת החינוך הישראלית הצטרפה בזכותם לתנועת החינוך המקיף של אירופה. אך למרבה צערם של חסידי בית הספר המקיף הופיעו עם הזמן גישות חינוכיות חדשות שחלקו על יתרונותיו. גם הישגי התלמידים בבתי הספר העיוניים, ירידת מעמדו של החינוך הטכנולוגי והמקצועי וירידת ערכה של העבודה הוסיפו לשחיקת יוקרתו של בית הספר המקיף. בתי הספר המקיפים אמנם השתלבו יפה ברפורמה הידועה של שנות השבעים והשמונים. הם תוכננו כבתי ספר שש-שנתיים וכללו חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. הם ענו על צרכיה של חברה חדשה שביקשה להימנע מחלוקת התלמידים לעיוניים ולמקצועיים, אך מטרה זו נזנחה עם השנים ומטרה אחרת – הצלחה בבחינות הבגרות – באה במקומה. ההצלחה בבחינות הבגרות קבעה את מעמדם של בתי הספר. בתי הספר המקיפים החלו להפריד את התלמידים "הטובים", המתאימים לחינוך עיוני , מהתלמידים "הפחות הטובים", המתאימים לעבודת כפיים. המטוטלת חזרה לחלוקה דה-פקטו של התלמידים למסגרות נפרדות. הרעיון הבסיסי של החינוך המקיף איבד בהדרגה את תומכיו ( שמואלי אליעזר) .