מדוע מחזאים כותבים מחזות? האם עומדת לנגדם תכלית נוספת מלבד עצם כתיבת המחזה והצגתו על במה? למרות טענתו של אריסטו שתכלית הטרגדיה היא הקתרזיס, ואין לה תכלית נוספת, טוען המחזאי מוטי לרנר כי חשובי המחזאים במאה ה-20 כתבו מתוך הכרה ברורה בתכלית מהותית נוספת שיסודה בכמיהתם לתיקון האדם והחברה. בחלקו הראשון של ספרו תכלית המחזאי הוא מתאר את תכליותיהם של עשרה מן החשובים במחזאי המאה ה-20, ומבהיר מדוע הפרוטגוניסט והקתרזיס הם האמצעים העיקריים העומדים לרשותו של כל מחזאי החותר לתיקון. בחלקו השני של הספר הוא דן בשלושה ממחזותיו הגדולים של ארתור מילר: "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד מכשפות", ומנתח בפרוטרוט את תכליותיו של מילר בכתיבת המחזות האלה ואת תבניות הפרוטגוניסט והקתרזיס שיצר בכל אחד מהם כדי להשיגן (מוטי לרנר).

קורצ'אק לא מפסיק לאתגר את הביוגרפים שלו; אישיותו המסובכת והמתוסבכת, ה"גדולה מהחיים" אך גם אנושית ופגיעה, מזמינה פרשנויות מגוונות. המחברת קראה לביוגרפיה שלה "ניסיון", משום שאינה היסטוריונית או פדגוגית מקצועית ומשום שהוריה היו מעורבים בחייו של קורצ'אק ובמפעלו החינוכי והספרותי. הניסיון עלה יפה; הביוגרפיה אמינה ומעניינת, נוגעת ללב ולשכל ואינה מתחמקת משאלות קשות ( יואנה אולצ'אק־רוניקר,) .