מחקר זה בחר את השימוש בשפות מילוליות (ערבית/עברית), תרבותיות (קולקטיביסטית/אינדיבידואלית), וטיפוליות (ביבליותרפיה/פסיכותרפיה) בקרב ביבליותרפיסטים ערבים-ישראלים. ביבליותרפיסטים מהמגזר הערבי בישראל הם ברובם דו-לשוניים, כאשר ערבית היא שפת האם שלהם ועברית היא שפתם השנייה. בעוד שהם מוכשרים כמטפלים במגזר היהודי בשפה העברית ולמדו גישות טיפוליות פסיכודינמיות מערביות, תרבות הבית שלהם, למרות שהיא כוללת מספר דתות, נחשבת יותר קולקטיביסטית מאשר זו של המערב. טקסטים ספרותיים במפגשי הביבליותרפיה מייצגים גם הם ריבוי שפות. המחקר מבקש לנתח כיצד ביבליותרפיסטים יוצרים דיאלוגים עם עצמם ובעבודתם בהקשר של רב-לשוניות כפי שהיא באה לידי ביטוי בשפה מילולית – שפת אם ושפה שנייה

הספר לומר זאת אחרת – לדבר על גילוי עריות בשפת הספרות דן בפוטנציאל התרפויטי הייחודי של שפת הספרות בטיפול ביבליותרפי בנפגעות גילוי עריות. בספר מתוארים יחסי הגומלין בין ארבעה מרכיבים: 1. פגיעה מינית בילדוּת; 2. הטאבו שאוסר לדבר עליה במסגרת הסדר החברתי ובכלל זה בתוך הטיפול הפסיכודינמי; 3. השברים בעצמי אשר מתרחשים בעקבות הפגיעה ובעקבות האיסור לדבר עליה; 4. הפוטנציאל של שפת הספרות, כפי שנעשה בה שימוש במסגרת הטיפול הביבליותרפי, בעידוד תהליכי החלמה של נפגעות.

תוקפנות בבית הספר הפכה לאתגר מרכזי עבור מחנכים. תחת ההנחה שאמפתיה של מורה קשורה לתוקפנות של תלמיד, המחברים מציעים תכנית הכשרה קבוצתית, המפעילה ביבליותרפיה עבור מורים כדי לסייע לתלמידים התוקפניים שלהם (Zipora Shechtman, Rony Tutian, 2016).