אחת ההמשגות הבסיסיות במשנתו הפילוסופית של מרטין בובר מתייחסת לשני סוגים של הוויה: 'אני-הלז' אשר משקף קיום אגוצנטרי-אינסטרומנטלי ו'אני-אתה' אשר משקף מפגש דיאלוגי וקשרי גומלין. על פניו, נראה כי הטכנולוגיה היא הדוגמה האולטימטיבית למה שמייצר את התודעה 'אני-הלז'. באמצעות תיאור של ניסוי שנעשה במסגרת קורס מיינדפולנס בהכשרת מורים בארץ מדגים המאמר כיצד ניתן להיעזר בטכנולוגיה כדי לטפח קשב, מודעות והוויה של 'אני-אתה'.