החינוך לזהות יהודית וציונית הוא אחד מאבני היסוד של החינוך הממלכתי בישראל. לכן ראוי שמחנכים ומעצבי מדיניות החינוך יתנו דעתם לשאלות התשתית בתחום זה: מהי זהות ומהו חינוך לזהות? מהן מטרות החינוך לזהות ומהן האסטרטגיות החינוכיות שיש לאמץ כדי להשיג מטרות אלו? המאמר מציג שלוש תשובות לשאלות אלה לאור שלושה שירים של יהודה עמיחי. מכל אחד מהשירים משתמעת גישה אחרת להבנת המושג "זהות" וכן אידיאולוגיה חינוכית שונה: מן הגישה המהותנית למושג הזהות נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של תִרבות; מן הגישה ההבנייתית הרדיקלית נובע חינוך המבוסס על אידיאולוגיה של אינדיבידואציה; ומן הגישה ההבנייתית המתונה נובע חינוך ברוח "המודל השלישי בחינוך", המבוסס על סינתזה בין אידיאולוגיית התִרבות לאידיאולוגיית האינדיבידואציה. המאמר מנתח את השירים ואת פרדיגמות הזהות והגישות החינוכיות המשתמעות מהם, ובוחן את המשמעויות מרחיקות הלכת של יישום כל אחת מהגישות (אוהד דוד).

כן בבית ספרנו הוא ספר שרואה אור בזמן הנכון. הוא עוסק בשאלה כאובה המלווה את מערכת החינוך בישראל ובעולם כולו ונוגעת לשאלת תפקידם של המורים ויכולתם, זכותם וחובתם להביע את עמדותיהם הערכיות בבית הספר. לי עצמי ברור כי אין הוראה הבאה ממקום ניטרלי או ממלכתי. מאחורי כל תהליך של הוראה עומד סדר יום ערכי מסוים, וטוב שהוא מוכר וידוע לתלמידים, ואינו מסתתר מאחורי היומרה לנתק את החינוך מהפוליטיקה (יולי תמיר).

מושג האידאולוגיה נדון בהקשר החינוכי על ידי צבי לם. לגישתו, מה שידוע כתיאוריה חינוכית הוא אידאולוגיה בעלת תוכן פדגוגי. הוראת חשיבה היא אידאולוגיה פדגוגית ולכן אינה עולה ישירות ממצב עניינים בעולם אף שהיא תואמת לרוב למצב כזה. במקום, היא צומחת מנטייה מוסרית או מרגש פדגוגי של מי שמציע אותה. חשיבה כזו מונעת מלפחות שלושה דימויים אוטופיים של ה"חושב הטוב", המציעים מצדם שלוש גישות, וליתר דיוק אידאולוגיות אידאליות, להוראת חשיבה – גישת המיומנויות, גישת הנטיות (דיספוזיציות) וגישת ההבנה. עם זאת, פיתוח יכולת החשיבה והמוטיבציה אליה היא עניין ראוי, והיא הולמת את התנאים התרבותיים העכשוויים ואת האתגרים העתידים. הפרספקטיבה האידאולוגית מסייעת לנו להבין את טבע הוראת החשיבה כך שניתן יהיה ליישם אותה בצורה מושכלת יותר (יורם הרפז).

אריסטו הגדיר את בני האדם כ"בעלי חיים פוליטיים" (זוּ אוֹן פוֹליטיקוֹן). אימוץ הגדרה זו מוביל לציפייה שלטבע האנושי הפוליטי יהיה מקום בתהליכי ההתחנכות והלמידה באשר הם. אולם במציאות החינוכית ניכר כי כל חיבור בין פוליטיקה לבין חינוך טומן בחובו רגישות ומעורר מתחים ומאבקים רמים. כל אחד משני המושגים – "חינוך" ו"פוליטי" – נושא מורכבות אדירה, נקודות מבט עשירות ותפיסות עולם מגוונות עד סותרות. על כן החיבור בין שניהם, שרק מעמיק את המורכבות, מחייב הבהרה. אבקש להאיר את מושג החינוך הפוליטי דרך הזוויות המושגית, ההיסטורית והחוקית (ניר מיכאלי).

במאמר זה מובאת סקירה של קורס אשר בהיבט התוכני מתמקד בפעולתה של תקשורת ההמונים, מתוךהנחה שבעידן שבו אנו נמצאים, המאופיין בדינמיקה של גלובליזציה ובהיגיון פוסט-מודרני, התקשורתהופכת לאתר המרכזי שבו מתעצבות התודעה הפרטית והתודעה הציבורית. המאמר מציג, באמצעות תיאור הקורס הקונקרטי, עקרונות מנחים כלליים להובלת תהליך פוליטיזציהבקרב סטודנטים, ומנסה להבהיר את חשיבותו ואת תועלתו של התהליך בהקשרים הפוליטיים, החברתייםוהתרבותיים שבתוכם פועלת החברה הישראלית של תחילת העשור השני של המאה ה-21 (אמנון יובל).

החינוך הוא אחד התחומים הציבוריים , שבמהלך העשור האחרון חל שינוי קיצוני בקווי המדיניות המרכזיים , שננקטו ביחס אליו. המדיניות , אשר הדגישה את העצמת בית הספר והמורים , שהתפתחה במחצית הראשונה של שנות ה90 ונמשכה, במידה זו או אחרת, לכל אורך שנות התשעים, עברה מהפך בראשית שנות ה2000 . במהלך חמש השנים הראשונות של העשור הנוכחי הפכה מדיניות החינוך בישראל למדיניות השמה דגש על "סטנדרטים חינוכיים" והישגים לימודיים של התלמידים . במאמר הנוכחי מעמת פרופסור אברהם יוגב את שני קווי המדיניות המרכזיים הללו תוך בחינת הדינאמיקה של התפתחותם ומשמעותם לגבי מדיניות החינוך בישראל: המרכיבים המרכזיים של כל מדיניות , השחקנים שהיו מעורבים בפיתוחם ותוצאות המדיניות לגבי מערכת החינוך. נקודת המוצא לדיון היא , ששני קווי המדיניות מבטאים אידיאולוגיות חברתיות –פוליטיות כלליות. אלו , בתורן , מכתיבות התייחסות פדגוגית מסוג מסוים כלפי מערכת החינוך , בבחינת "מה לא בסדר במערכת החינוך ומה צריך לתקן בה" . התייחסות פדגוגית זו היא העומדת בבסיס קווי המדיניות המרכזי בו נוקטת המערכת, על עירוב השותפים השונים למדיניות, והתוצאות של המדיניות שננקטה.