החל בשנת הלימודים תשס"ו חלו שינויים בתכנית הלימודים המוצעת לתלמידי שנה א' במכללת לוינסקי לחינוך בתל אביב. במסגרת שינויים אלה מוצעים לסטודנט קורסים בין-מסלוליים, המשותפים לכל המסלולים, וקורסים נפרדים בכל מסלול, על פי דרישות המסלול. לשם כך, הציעו מפתחי התכנית החדשה במכללת לוינסקי את "הלמידה העצמית המונחית" בקבוצות עמיתים – "עלי דרך", ובה יתמודדו הסטודנטים עם בעיה המחייבת את התשומות של הדיסציפלינות המרכזיות בחינוך לשם התמודדות עימה. מטרת הקורס היא יצירת חיבור אינטגרטיבי בין הידע הקיים של הסטודנט והידע החדש שהחל לרכוש במהלך לימודיו. הלמידה מתארגנת סביב שאלות, והחשיבות איננה במציאת התשובה הנכונה ביותר לשאלה שהועלתה, אלא דווקא בריבוי התשובות, בידיעה שזוהי שאלה שאין לה באופן עקרוני תשובה חד-משמעית, שיש לה בפועל כמה תשובות, ותשובות אלה שונות ולעתים אף סותרות זו את זו. הדיון עובר למחלוקות סביב התשובות שנמצאו, לצורך האישי לבחור מה מתאים לי וליכולות השונות (שרית סגל)

ביחס ללימוד של תחומי הדעת במכללה יש לכותבים שלוש המלצות מרכזיות: א.יש לצמצם באופן ניכר את מספר תחומי הדעת הנלמדים במקביל. ב.יש לשבור את "עיקרון הרצף" בין השיעורים, כלומר להותיר מרחבי זמן פנויים משיעורים פורמאליים במהלך ימי הלימודים ובמהלך שנת הלימודים כולה. ג.המסגרת המארגנת של לימוד תחומי הדעת צריכה להיות "דיסציפלינה פדגוגית" השונה באופייה הן מהמקצוע הבית-ספרי והן מהדיסציפלינה המחקרית. תחומי הדעת הנלמדים על פי דרכה של הגישה השלישית המוצעת על ידי הכותבים נועדו לפתח את היכולת של הלומדים לעסוק באופן מורכב ועמוק יותר בשאלות חשובות, כלומר, שאלות שהתמודדות עמן מקנה לנו הבנה עמוקה של העולם בו אנו חיים ושל עצמנו. חיוני הדבר שהסטודנט להוראה יתנסה במהלך לימודיו במכללה בשורה של התייחסויות לשאלות שכאלה. שתחומי הדעת במכללה צריכים להילמד במסגרת מארגנת חדשה אותה מכנים חברי הצוות "דיסציפלינה פדגוגית". במושג זה כוונתם היא לתפיסה של הדיסציפלינות הקיימות לא כבסיס ליצירת ידע חדש ולא כמאגר של פריטי מידע שאותם יש למסור לדור הצעיר, אלא כפרספקטיבות חשובות להבנה מורכבת של העולם ושל עצמנו, החיוניות לחינוך הקוגניטיבי של צעירים (אמנון כרמון, שרית סגל, דוד קורן, יורם הרפז)