העיסוק בנושא השואה במגזר היהודי בישראל בכל אחד מהנגזרות מתנהל במישור הפרטיקולרי כאשר ההתמקדות היא בזיכרון השואה כסיפור השמדת יהודי אירופה, סבלם וקורבנם אשר מועבר באמצעים סיפוריים המגולמים באמצעים חזותיים שונים. בתוך המבנה הסיפורי של תהליך העברת הזיכרון, מוקדש ומקודש מקום מרכזי לעדות ולעדים כנושאים החיים של המוות ושל הזיכרון. כאשר העבר נחווה כנוכחות, כאשר העדים הם מוסרי האמת התקפה של כאן, בתוקף מי שהינם בזיכרון של שם, נוצרת הכללה בלתי מובחנת של הטראומה ההיסטורית לכדי רעיון של "תרבות פצע" (wound culture) שבמסגרתה "כולנו קורבנות" ו"כולנו ניצולים" (נעימה ברזל).