מחקר זה עוסק בנכונותן של רשויות מקומיות בישראל להיות מעורבות בחינוך בתחומן ובקשר בין נכונות זו לבין תפיסתן את החינוך כשירות ציבורי. הרקע לעיסוק בנושא הוא התפתחות שתי תופעות בתחום מדיניות החינוך בשלושת העשורים האחרונים: 1. הגברת מעורבותן של רשויות מקומיות בחינוך, כבשירותים ציבוריים אחרים, לעומת מעורבות הממשלה המרכזית; 2. התגברותן של גישות אינדיווידואליות בדיון אודות מדיניות חינוך, הדורשות לתת משקל להעדפותיו של הפרט בעת עיצוב המדיניות הציבורית. שתי התופעות מוכרות מן הספרות, כמופעים של הניאו ליבראליזם במדיניות ציבורית בתחומים שונים. המחקר בוחן את הקשר בין שתי התופעות דרך אבחנה בין שתי תפיסות אפשריות של מושג השירות הציבורי, בעיני קובעי מדיניות: תפיסת שירות כציבורי כאשר הוא מסופק לכלל הציבור, ממומן מכספיו וחוזר אליו כתועלת כוללת, כדוגמת שידור ציבורי; לעומת תפיסת שירות כציבורי שעה שהוא מסופק לכל אחד ואחד מן הפרטים בציבור, אם וכאשר הוא נזקק לו, כדוגמת רפואה ציבורית. המחקר בוחן את הדברים בסביבה הישראלית, דרך מערכת החינוך (ניבי גל-אריאלי).