השירותים האבחוניים בארץ, המופיעים תדיר באצטלה של היענות אמתית לצורכיהם של ילדים דיסלקטיים או ילדים בעלי ליקויי למידה אחרים, הם תעשייה המייצרת בלא לאות רווחים עצומים בעלויות קטנות. המוצר של אותה תעשייה הם ילדים "לקויי למידה". תמורת תשלום ושניים- שלושה מפגשים עם "מאבחן מומחה", הילד הופך ל"לקוי למידה". אמצעי הייצור הם סוללות מבחנים אפופי הילה מדעית, המבוססים על פרשנות כוזבת של המושג "ליקוי למידה". "מומחים" מיישמים אותם תוך כדי שימוש בטרמינולוגיה "מקצועית" מרשימה. התעשייה משגשגת: פסיכולוגיים ומאבחנים דידקטיים מתקוטטים על זכות החתימה על האבחונים, האוניברסיטאות והמכללות מציעות אין-ספור קורסים בתחום ומשרד החינוך נותן גיבוי ממלכתי ( ארטמן, לביא).

במאמר זה שני חלקים. בחלק הראשון מתוארת פרקטיקת האבחנה של לקויות קריאה והרציונל התיאורטי העומד ביסודה. בחלקו השני של המאמר מוצג ניתוח סוציולוגי המאיר אתדינמיקת התפשטותה ותפוצתה חסר התקדים של הפרקטיקה האבחונית ומקורות משוערים להצלחתה. נוהגים להאשים באנכרוניזם את המחנכות של הדורות הקודמים בתיוגם חסר הרגישות של הילדים שהתקשו פעם בקריאה כ"עצלנים" או דלי מוטיבציה. היום, גורס הכותב שבמובן אחד "הדודה הזקנה" אכן צדקה: הילדים הללו צריכים להתאמץ יותר, לקחת "מאמן" מוצלח יותר או שניהם יחד (ארטמן, לביא).