מאמר זה עוסק במדיניות של השוואה כלפי מטה (leveling down) במערכת החינוך והצדקתה. מדיניות זו מתרחשת כאשר שוויון מושג על-ידי החלשתם של החזקים והורדתם לדרגתם של החלשים. היא עשויה להתעורר, למשל במצבים שבהם שיפור מצבם של החלשים (השוואה כלפי מעלה) אינו אפשרי. המאמר מניח, שקיימת דרישה לקדם שוויון בחינוך, להבדיל מהשגת רף של חינוך הולם וזאת מבלי להתחייב לגישה מסוימת של שוויון חינוכי. ככלל, השוואה כלפי מעלה היא האפשרות העדיפה מבחינה מוסרית שכן היא מקדמת שוויון וגם משפרת את רווחת הפרטים. עם זאת, לעתים, לא ניתן לפעול תוך השוואה כלפי מעלה. הדבר קורה, למשל מטעמים מוסריים או בשל מגבלות תקציביות. אז, קיימת הצדקה למדיניות של השוואה כלפי מטה. המאמר דן במדיניות זו ובהצבת גבולות לה תוך התייחסות לשתי סוגיות עיקריות, המעלות שאלות של חלוקת משאבים בחינוך: תקצוב מערכת החינוך ושיבוץ תלמידים בבתי ספר.