אחת ממטרותיה המוצהרות של מערכות החינוך הממלכתיות היא מתן שוויון הזדמנויות לתלמידים מרקע כלכלי וחברתי שונה בכוונה ליצור חברה שוויונית יותר. כך,בין השאר, נחקקו חוקים אשר מבטיחים חינוך חינם לכל, נוצרו אזורי רישום אשר מתעלים תלמידים לבתי ספר ציבוריים לפי מקום מגוריהם ונכפתה אחידות פדגוגית ומינהלית על בתי הספר. אחת מתופעות הלוואי של מדיניות חינוך זו היא התמעטות מספרם של בתי הספר הפרטיים או העצמאיים מהם שרדו בעיקר אלו אשר מיועדים לאוכלוסיות חזקות מאד (בתי ספר אליטיסטיים). דומה שמקובל כיום על הכול כי זו הדרך היחידה כדי להבטיח שוויון והקטנת פערים. האומנם? המאמר המוצג כאן מביא ממצאים ממחקרים אמפיריים אשר מערערים על חד משמעותיותה של התפיסה הזאת. הממצאים והמסקנות שמחקרים מהסוג שהציג ד"ר גבי בן עמי כאן מחזקים את הטענה שבסך הכול, תוכניות בחירה פועלות לטובת כלל האוכלוסייה ואינן אחראיות להגדלת פערים חברתיים. בכל מקרה לא מעבר לפערים ולסגרגציה אשר קיימים בכל מקרה במערכת הנוכחית ש(כמעט ו) איננה מאפשרת בחירת הורים בחינוך ( גבי בן-עמי) .