כיצד ננחיל למתכשרים להוראה את ההבנה הזו? אחת הדרכים האפשריות היא ללמד את התכנים הללו בדרך של דיגום (modeling) המבוסס על אותם הנחות יסוד הבונות את האמון. אבל הפעם נותן האמון הוא המרצה ומקבלי האמון הם הסטודנטים. לצורך כך בנתה מחברת המאמר קורס לסטודנטים לתואר שני שנקרא "אמון, כבוד והתכוונות". הקורס התבסס ברובו על הוראת עמיתים, למידה שיתופית והערכת עמיתים. זאת כדי לתת מקום של כבוד ולשדר אמון לסטודנטים בדבר היכולת שלהם לרכוש ידע באופן עצמאי, ליכולת שלהם לשתף בידע את עמיתיהם ולהעריך באופן הגון את ההישגים שלהם. לשם כך כל סטודנט התבקש לבחור טקסט המבטא לפחות עיקרון הומניסטי אחד בחינוך או דמות של מחנך או מחנכת הומניסטים בעלי שיעור קומה וללמד את הטקסט הנבחר בכיתתו, באופן יצירתי, ( אפרת קס).

מעבר לידע, לכלים ולמיומנויות, שהם ללא ספק חשובים ובעלי ערך, נמצא המורה כאדם. הוא, ורק הוא , בראש ובראשונה הוא, יקבע את איכות התהליך החינוכי המתרחש בין כותלי הכיתה. המורה הוא זה שמביא לכיתה כל בוקר מחדש את כלי ההוראה העיקרי – את עצמו, את חוזקותיו ואת חולשותיו, את מודעותו ואת המקומות ה"עיוורים" שלו, את התשוקה שלו ללמד או לחלופין -את עייפותו ושחיקתו. הוא גם מביא את תחושת המסוגלות שלו להיות מורה טוב, את ערכיו ומחויבותו ואמונותיו, את כל מה שהוא מכיל כאדם שלם . "אני מאמינה שההשקעה הרבה ביותר בתהליך הכשרת המורים צריכה להיות באישיותו של המורה. בסיוע לו להכיר את עצמו, את רכיבי זהותו, את העמדות שלו כלפי העולם בכלל וכלפי בני אדם ותהליכים חינוכיים בפרט. צריך לאפשר לו שלא לפחד לפגוש ולהתמודד עם “חלקי הצל" שלו וללמוד לשלוט בהם. לבדוק את זהותו כאדם, כמורה" ( אפרת קס ).

תפיסות התפקיד של המדריכה הפדגוגית רבות ושונות. עמימות זו מדגישה את חשיבותה של תחושת המסוגלות המקצועית של המדריכות. המחקר הנוכחי בדק מה נחשב בעיני מדריכות פדגוגיות לגורמים המשפיעים על תחושת המסוגלות המקצועית שלהן. כלי המחקר היה ראיונות עומק פתוחים עם עשר מדריכות פדגוגיות ותיקות משלוש מכללות שונות וממסלולים שונים. הממצא המרכזי הוא התנאי ההכרחי בעיניהן לתפקודן היעיל – לפעולמתוך חוויית חופש ואוטונומיה. החופש מאפשר לכל אחת ללמד מתוך הערכים המנחים אותה ובהתאם ל"אני מאמין" אישי ומקצועי שפיתחה. החופש דורש ממנה במהלך שנות התפקיד להיות במצב מתמיד, תובעני אך מספק, של חיפוש. ממצאי המחקר מלמדים על החופש האקדמי כתנאי יסוד לתחושת היכולת של המדריכות לתפקד ביעילות ובהנאה ( קס, אפרת ).

מדריכות פדגוגיות הן הדמויות המשמעותיות ביותר בתהליך ההכשרה של סטודנטים להוראה. עם זאת, קיימת עמימות רבה לגביהן. עמימות זו באה לידי ביטוי באופנים רבים, ונזכיר כאן רק כמה מהם: ריבוי ההגדרות לתפקיד והשונות ביניהן, העובדה שאין תבחינים ברורים ואחידים באשר למי יכולה להתקבל לתפקיד ומהו מסלול ההכשרה הנדרש ממנה. מה חייבת המדריכה לעשות במסגרת תפקידה, וכן אילו תכנים היא מחויבת ללמד ובאילו דרכים עליה להדריך את המתכשרים להוראה. האם העמימות הזו טובה? או שאולי היא פוגעת במילוי התפקיד? האם וכיצד החופש שניתן למדריכה הפדגוגית קשור לתחושת המסוגלות המקצועית שלה? נקודת המוצא של המחקר, שחלק מממצאיו יובאו במאמר הנוכחי, הייתה לבחון את מקורות תחושת המסוגלות המקצועית של מדריכות פדגוגיות. הספרות מלמדת, שאדם בעל תחושת מסוגלות גבוהה הוא אדם יעיל יותר, המשיג הישגים גבוהים יותר ולכן יש חשיבות רבה באיתור המקורות הבונים את תחושת המסוגלות שלו. עם זאת, מתברר כי בתחום ההדרכה הפדגוגית לא נחקרה שאלת מקורותיה של המסוגלות המקצועית. ממצאי המחקר מציעים התבוננות חדשה על שאלה זו בזיקה לתפקיד המדריכה הפדגוגית, והם מעלים למחשבה נוספת ולדיון מחודש את סוגיית החופש האקדמי בהקשר זה (אפרת קס).