הביקורת כנגד הוראת ההיסטוריה בישראל מתמקדת בטענה, שמרבית הלומדים בבתי הספר העל-יסודי לא רוכשים יסודות של חשיבה היסטורית ראויה ושהמידע הרב שהם לומדים בשיעורים נשכח בסמוך לבחינת הבגרות. לפי ביקורת זו, התלמיד נתפס ככלי ריק, שיש למלאו בידע היסטורי, ולכן גם הוא מוערך ונבחן לפי יכולתו לשנן להפגין בקיאותו בחומר הנלמד. מגבלת הבחינה ומספר השעות המצומצם כובלים אף את הטובים שבמורים ואלה לא משכילים להתעכב על הקשר ההכרחי שבין ידע היסטורי, הבנה היסטורית והקניית משמעות להיסטוריה. פרק זה דן בגורמים שבגינם הוראה לחשיבה היסטורית אינה צולחת ומציע פדגוגיה ראויה שתוכל להתמודד עם הצורך בפיתוח חשיבה כזו אצל מתבגרים (אסתר יוגב).

טענת מחברת המאמר היא כי המורה להיסטוריה מתמודד עם דילמות אפיסטמולוגיות ופדגוגיות-דידקטיות מורכבות ביותר, וכדי שיוכל לטפל בהן ביעילות הוא מחויב להבינן לעומק; וכן כי תלמידים ימצאו עניין בלימוד היסטוריה אם השיעור יצליח לגבש אצלם תודעה היסטורית פעילה. לשם כך נחוץ מודל הוראה שיצליח ליצור התאמה מסוימת בין החשיבה הקוריקולרית של המורה לחשיבותו של ההיסטוריון. פדגוגיה של הוראת היסטוריה במתווה הקונסטרוקטיביסטי עשויה לתת תשובה חלקית לבעיה זו ( אסתר יוגב).

לאחרונה נכתבה סקירת ביקורת מעניינת על ספרו החדש של אריה קיזל על תוכניות לימוד וספרי ההיסטוריה . הסקירה נכתבה ע"י ד"ר אסתר יוגב העומדת בראש בית הספר לחינוך בסמינר הקיבוצים. ד"ר יוגב היא מומחית להיסטוריה אמריקנית ולימדה שנים רבות במכללת סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת תל אביב. "קיזל נותן משקל עצום לספרי הלימוד כמסמך קאנוני מכונן זהות. אני סוברת, שבקונטכסט הפדגוגי האמיתי של החינוך ההיסטורי, הענקת קרדיט שכזה לספרי הלימוד הינו קצת מוגזם. אוכל להסכים שמחקר המבקש להתחקות אחר התפיסה של קובעי המדיניות החינוכית בישראל, יוכל לחלצה מהתבוננות בתכני ספרי הלימוד ומחקר השיח שלהם, אך הוא לא יחשוף יותר מאשר את בבועתה של התרבות ההגמונית. השפעתם החינוכית של ספרי הלימוד זניחה לעומת כוחם העצום של הטלביזיה, האינטרנט, האמנות הפופולארית. החשיפה העצומה של הנוער הישראלי לידע היסטורי מאתגר מאמצעים אלה, אפקטיבית הרבה יותר."