בתי הספר המקיפים וקמו בישראל בסוף שנות ה-60 בעקבות המודל הבריטי של בתי הספר המקיפים ( comprehensive schools) בתמיכתו הנמרצת ובעידודו של שר החינוך דאז מר זלמן ארן. המבנים החדשים על הסדנאות והמעבדות שלהם העניקו לצוותי החינוך שפעלו בהם יוקרה וגאווה, ומערכת החינוך הישראלית הצטרפה בזכותם לתנועת החינוך המקיף של אירופה. אך למרבה צערם של חסידי בית הספר המקיף הופיעו עם הזמן גישות חינוכיות חדשות שחלקו על יתרונותיו. גם הישגי התלמידים בבתי הספר העיוניים, ירידת מעמדו של החינוך הטכנולוגי והמקצועי וירידת ערכה של העבודה הוסיפו לשחיקת יוקרתו של בית הספר המקיף. בתי הספר המקיפים אמנם השתלבו יפה ברפורמה הידועה של שנות השבעים והשמונים. הם תוכננו כבתי ספר שש-שנתיים וכללו חטיבת ביניים וחטיבה עליונה. הם ענו על צרכיה של חברה חדשה שביקשה להימנע מחלוקת התלמידים לעיוניים ולמקצועיים, אך מטרה זו נזנחה עם השנים ומטרה אחרת – הצלחה בבחינות הבגרות – באה במקומה. ההצלחה בבחינות הבגרות קבעה את מעמדם של בתי הספר. בתי הספר המקיפים החלו להפריד את התלמידים "הטובים", המתאימים לחינוך עיוני , מהתלמידים "הפחות הטובים", המתאימים לעבודת כפיים. המטוטלת חזרה לחלוקה דה-פקטו של התלמידים למסגרות נפרדות. הרעיון הבסיסי של החינוך המקיף איבד בהדרגה את תומכיו ( שמואלי אליעזר) .