יחסי מורה-תלמיד משמעותיים משפיעים על קשת רחבה של הישגי תלמידים. למרות זאת, אין מחקר מספק העוסק בדרכים בהן תוכניות להכשרת מורים מנסות להכין את המורים לבניית יחסים כאלה עם תלמידיהם בעתיד. המאמר הנוכחי עושה שימוש במתודולוגיה של ניתוח מקרים השוואתי כדי לבחון כיצד שתי תוכניות הכשרת מורים מעוגנות שדה (teacher residency program)- "הכשרת מורים אין תירוצים" ו"הכשרת מורים פרוגרסיבית"- מבקשות להכין את המתמחים בהן לבניית יחסים משמעותיים עם תלמידים.