מטפלים באמנות מהחברה הערבית בישראל צריכים לגשר על פערים בין התרבות הערבית המאופיינת כקולקטיבית לבין הידע המערבי המאופיין כאינדיבידואלי, אותו הם רוכשים בהכשרתם לטיפול באמנות. המחקר הנוכחי בוחן באיזו מידה וכיצד הם הצליחו להשתלב בין תרבויות שונות אלו, וכיצד שילוב כזה מתבטא בעבודת שטח עם בני תרבותם. הממצאים מצביעים על כך שהיו מטפלים שלא הצליחו לשלב את שני העולמות התרבותיים, בעיקר סטודנטים, בעוד שאחרים ניהלו צורות שונות של אינטגרציה. רוב המטפלים המנוסים הצליחו לגשר על הפערים, השתמשו בחומרים אומנותיים וכלים שהותאמו לתרבות הלקוח ומצאו דרכים ייחודיות לשלב אמנות בטיפול. כמו כן, המטפלים המנוסים ראו בתהליך ההכשרה תקופה טובה ומועילה, כאשר הסטודנטים חוו קשיים הן בהדרכה והן בעבודת השטח. המחקר יכול לסייע למטפלים ולבנות תוכניות לימודים לטיפול באמנות המותאמות לתרבות הקולקטיבית.