מנקודת מבטה של תאוריית ההכוונה העצמית (Ryan & Deci, 2000), שימוש בהתניות חיצוניות לצורך שינוי התנהגות או שיפור תוצאות אינו אפקטיבי בטווח הארוך, והוא כרוך בתוצאות שליליות סמויות רבות. תאוריית ההכוונה העצמית היא תאוריה אמפירית העוסקת בראש ובראשונה בקידום העניין של תלמידים בלמידה, בפיתוח כישוריהם ובשיפור תחושת הרווחה האישית שלהם. תאוריית ההכוונה העצמית מתעניינת במיוחד בהשפעתן של אסטרטגיות בית ספריות וכיתתיות מקובלות – שימוש בציונים, בהערכות, בתגמולים ובלחצים חיצוניים – על הפוטנציאל האנושי ללמוד ולהתפתח. חסידיה של מדיניות המבחנים עתירי הסיכון טוענים שמדיניות התגמול והענישה מייצגת בסך הכול שימוש אפקטיבי בחיזוקים בהתאם לתאוריות התנהגותניות מקובלות, אך כותבי המאמר טוענים כי תאוריות אלה מתנות חיזוקים בהתנהגויות רצויות, ואילו המבחנים מתנים חיזוקים בתוצאות רצויות. הסכנה בהתמקדות בתוצאות נובעת מן העובדה שהיא מחזקת התנהגויות שליליות דוגמת העתקות או הורדת עבודות מהאינטרנט ( ראיין, ריצ'ארד ונטע ויינשטיין).