המיתוס החינוכי של סגנונות למידה קיים כבר לא מעט שנים. מומחי חינוך לדורותיהם הסבירו את ההבדלים בין לומדים בעלי יכולות ויזואליות-מרחביות לעומת לומדים בעלי יכולת מילולית וכדומה. במשך 30 שנים נאמר ע"י פסיכולוגים חינוכיים ואנשי פדגוגיה כי שיטות ההוראה צריכות להיות מותאמות לסגנון הלמידה האופייני של הלומד. עתה טוענים חוקרים בתחומי הפסיכולוגיה כי מרבית המאמרים שנכתבו עד כה בנושא חסרי תוקף מחקרי. מרביתם לא פיתחו מערך מחקרי תקף שיכול להוכיח את הנחות היסוד לגבי קיומם והתאמתם של סגנונות למידה מובהקים בהוראה ובתהליכי למידה. לאור ניתוח העל (מטא) של המאמרים שנכתבו עד כה בנושא סגנונות למידה מביעים החוקרים ספק אם יש הבדלים כה מובהקים בין לומדים מבחינת גישה ונטייה. בהעדר הוכחה אמפירית לקיומם של סגנונות למידה או להשפעתם המהותית הרי החוקרים בתחומי הפסיכולוגיה נותרו ספקניים לגבי החשיבות שמייחסים אנשי החינוך לסוגיית סגנונות הלמידה בלמידה.