בבחינת הדרך שבה קהילות חקר פילוסופיות משמשות כמרחב דיאלוגי המאפשר חיפוש אחר משמעות במישור האישי והקולקטיבי, מאמר זה מבקש להרחיב את הדיון לגבי האם/כיצד מציאת משמעות ברמה פרטית או קהילתית יכולה לקדם הכרה בייחודיות הקיומית של כל פרט ואת פיתוחה של תחושת אחריות עבורו או עבורה. בהתבסס על כתביו של מאתיו ליפמן, המאמר מקשר את רעיונותיו לגבי מציאת משמעות בקהילות חקר פילוסופיות עם אלה של ז'אן-פול סארטר, ויקטור פראנקל ועמנואל לוינס, בייחוד ביחס לקשר בין משמעות לבין אחריות (Arie Kizel, 2017).

מאמר זה מפתח מסגרת תיאורטית להבנת היישומיות והרלוונטיות של "פילוסופיה עם ילדים" בתוך בתי הספר ומחוצה להם כפלטפורמה עבור למידה מכוונת עצמית לאור ההתפתחויות ב-40 השנים האחרונות (Kizel, A., 2016).

מאמר זה מבקש לתרום לאתגר של הצגת הקולות המושתקים של קבוצות מודרות בחברה באמצעות קהילת חקר פילוסופית המורכבת בעיקר מילדים ואנשים צעירים. המאמר מציע מודל תיאורטי שנקרא "איפשור זהות" המציג את השלבים שבהם, תחת התפקיד המנחה שמגלמת קהילת החקר הפילוסופית, המטא-נרטיב ההגמוני של הזרם המרכזי בחברה מפנה מקום לזהות של חברי קבוצות הנמצאות בשוליים. המודל מבוסס על ההכרה בנרטיבים שונים בתוך רשת של נרטיבים משותפים שאינה מבכרת את המטא-נרטיב. המאמר מדווח על ההתנסויות של מתווכים ותלמידים ממגזרים חלשים ומודרים בחברה בשתי מדינות אשר השתתפותם בקהילות חקר פילוסופיות סיפקה להם לא רק "קול" אלא גם נוכחות וזהות (Arie Kizel, 2016).