טענת המאמר: מורים וקובעי מדיניות נוקטים באחת משלוש דרכים בבואם לשפר את ההוראה: (א) גיוס האנשים המוכשרים ביותר; (ב) שיפור כישוריהם של מתכשרים, מורים מתחילים ומורים ותיקים; (ג) שיפור שיטות ההוראה בכיתה. שלש הדרכים משקפות שתי גישות: דרכים א' ו-ב' מתייחסות לטיפול באנשים עצמם, בעוד שדרך ג' – להוראה עצמה. בארה"ב מקובלת בעיקר הגישה הראשונה לפיה ההתמקדות בשיפור איכות המורים עצמם היא החשובה. שתי הנחות היסוד של גישה זו מעוררות שתי שאלות: 1) אין צורך בקוריקולום אחיד בהכשרת מורים – השאלה היא: כיצד ניתן להכשיר מורים ללא קוריקולום גנרי(Cohen, 2010)? 2) הידע ההוראתי צריך להימצא בראשם של אנשים ולא בצורה של תוצרי ידע ( Hiebert, J., & Morris, A.K).