המאמר שואל מהו יופי ומדוע הוא נחוץ לנו, ודן בשאלות אלה מתוך הסתייעות במגוון הוגי דעות (אפלטון, קאנט ומאסלו). בדיונו הוא מתמקד ביופי כ״סדר ללא סדר״, כ״תכליתיות ללא תכלית״, ביחס בין אוניברסליות לאינדיבידואליות בחוויה האמנותית וביופי כמעצב וכמחנך את הנפש (רות לורנד).