הפילוסוף עמנואל קאנט תפש את הקשר בין היפה לטוב בעיקר כיחס אנלוגי – יחס של דמיון צורני, השוואה והקבלה. על יסוד תפישה זו הציג קאנט רעיון גָלמי, ולפיו החינוך האסתטי עשוי לשרת כהכנה נפשית את גיבוש האישיות המוסרית. דהיינו, את האדם המחוקק והקובע באורח אוטונומי כללֵי התנהגות תוך כדי השעיית האינטרסים האנוכיים שלו

אפלטון, שנקט עמדה דומה לזו של מורו באשר למהות החינוך, המשיל את התהליך הפדגוגי להסבת הראש אל הכיוון הנכון, פעולה שהמחנך גורם לתלמידו כדי שהלה יראה בעצמו את הדבר הנכון, בהנחה שכושר הראייה – דהיינו הכשרים המנטאליים והאינטלקטואליים – נמצא בקרבו מלכתחילה.

הפילוסופיה של החינוך מתמקדת בניסיונות להגדרת מהות החינוך ובבחינות ביקורתיות של מציאויותיו השונות. בכך היא עשויה גם להציב מודלים אידיאליים של חינוך, להגדיר את הראוי ביחס למצוי, או לפחות לחשוף את הלא-ראוי שבמצוי. העיסוק בה עשוי לסייע למורים ולתלמידים לקיים תהליך של רפלקסיה עצמית ביחס לכמה מהנדבכים החשובים בחייהם

ספר זה עוסק בחינוך, דהיינו בנושא המוכר לכל אחד מאיתנו באשר הוא אדם: "האדם הוא הברייה היחידה הזקוקה לחינוך" (עמנואל קאנט). ואכן כל בני האדם התנסו בחינוך בהיותם חניכים ותלמידים, ורוב בני האדם התנסו בחינוך גם בהיותם הורים ומחנכים. בקובץ המאמרים הנוכחי עיונים (בעיקר פילוסופיים) בנושאים שונים ובהיבטים שונים של החינוך. החינוך הוא מעש (פרקסיס) בעיקרו; הספר שלפנינו הוא (רק) עיונים בחינוך, המבקשים להאיר באורח תאורטי עניינים שונים ותובנות מסוימות באשר לתחום הרחב, הבלתי-נדלה, של מלאכת החינוך.