התכניות החוץ־תקציביות לתואר השני באוניברסיטאות הציבוריות בישראל הוקמו כחלק מתהליך ההפרטה במערכת ההשכלה הגבוהה. מספרן ההולך וגדל של תכניות אלו מעלה את השאלה מי הם הסטודנטים הפונים ללימודים בהן ומדוע הם עושים זאת. מחקר זה מבקש לענות על השאלה, והוא מתבסס על שאלון שהועבר בשנת הלימודים תשס"ז ל־432 סטודנטים בשבע תכניות חוץ־תקציביות ובשבע תכניות פנים־תקציביות המקבילות להן באוניברסיטת תל אביב. המחקר משווה בין שני סוגי התכניות מבחינת מאפייני הסטודנטים, מניעיהם ללימודי התואר השני ועמדותיהם כלפי האוניברסיטה (אברהם יוגב, עדית ליבנה, עודד מקדוסי).

מבחנים בין-לאומיים, הבודקים את הישגי התלמידים במדינות שונות במסגרת מחקרים השוואתיים, זוכים לפופולריות רבה במיוחד בעשור האחרון. מבחנים אלה מובילים לנטייה של מדינות רבות להעריך את איכות מערכת החינוך לפי המיקום היחסי של תלמידיהן בדירוג ההישגים הבין-לאומי, בין היתר בשל התפיסה הרווחת המקשרת בין דירוג זה ובין כלכלת העבודה הגלובלית. בהתבסס על נתוני מבחן PISA 2002 מבקש המחקר הנוכחי להראות כי ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל במבחן זה הם במידה רבה צפויים מראש. נמצא כי הישגיהם הממוצעים של התלמידים משקפים כמעט במדויק את הציון המנובא להם לפי מאפייניה הכלכליים והדמוגרפיים של המדינה. לפיכך נטען כאן כי הוויכוח הציבורי בישראל סביב הישגי התלמידים במבחנים הבין-לאומיים חורג מכל פרופורציה. טענה נוספת מתייחסת למדיניות החינוך, הבאה לידי ביטוי בדוח הסופי של ועדת דברת (מדינת ישראל, 2005), שגזרה הצעות לרפורמה חינוכית מתפיסת הגלובליזציה בחינוך. מדיניות זו, המתמקדת בקביעת סטנדרטים ליעדים של הישגים לימודיים במטרה לשפר את מיקום התלמידים בדירוג הבין-לאומי, גורמת למאבקים מיותרים בין משרד החינוך לארגוני המורים. לבסוף, נטען כי ההתמקדות בריבוד הבין-לאומי של ההישגים הלימודיים מסיטה את תשומת הלב הציבורית מהבנת הריבוד הפנים-מדינתי של הישגים אלה( אברהם יוגב, עדית ליבנה ויריב פניגר) .