המחברים טוענים כי במערכת החינוך הממלכתית בישראל מקצוע ההיסטוריה סובל מהיותו בעיקר כלי להעברת עובדות ותכנים אשר מנותקים מעולמם של התלמידים ואינם מאתגרים את האחרונים לחשיבה עצמאית. בשיעורים לא נידונים דילמות ונושאים "בעייתיים", ומאפייני ההוראה נגזרים מהנדרש בבחינות הבגרות בהיסטוריה – מתן תשובות טכניות, מדידות ו"נכונות" המתבססות על שינון עובדות. כשל זה מתבטא מניתוקה מכל הקשר דיסציפלינרי, חינוכי או פוליטי רלוונטי, הקשר שבמסגרתו נבנית תודעה היסטורית אצל הלומדים ומתגבשת משמעות ללמידת המקצוע. המחברים מסכמים כי על מנת להעניק משמעות ללימודי ההיסטוריה יש לבנות פרדיגמה חדשה לחינוך היסטורי. על הפרדיגמה הזו להשתחרר מן ההגמוניה של ההקשר הטכני, ובבד בבד לבסס את ההקשרים אשר חינוך היסטורי משמעותי מתחולל בתוכם.