מטרת מאמר זה היא לבחון את מאמרי השער השלישי ולהעריך את תרומתם לנושא הכללי של הספר: הכשרת מורים במאה ה-21. במאמר זה נבחן כיצד המורים ומורי המורים המתוארים במאמרי השער השלישי ממקמים את עצמם – או ממוקמים על ידי אחרים – בהקשר של מערכת החינוך הישראלית. מאמרי השער השלישי מתמקדים בזיהוי ובפירוש המיצוב של המורים (המאמר של רייכל והמאמר של אבדור וריינגולד) ושל מורי המורים (המאמר של קופפרברג וורדי-ראט והמאמר של קלויר). פרקי השער מוסיפים לדיון לגבי דמותו של המורה בישראל גם את קולות מורי המורים בהדגישם כיצד הם תופסים את המיצוב שלהם. אולם עדיין, כפי שנראה, חסרים הקולות של המורים (קופפרברג, ע' ונירלנד, ד', 2012).

שאלת האוטונומיה של המכללות לחינוך מלווה אותן מאז ראשית תהליך האקדמיזציה שהחל בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת. עד אותה תקופה היו בתי המדרש להכשרת מורים מעין בתי ספר דו-שנתיים או תלת-שנתיים, שהלימודים בהם נתפסו כהכשרה מקצועית. אולם מהלך האקדמיזציה שהחל בעקבות דוח ועדת עציוני (1978) דרש להעמיד את בתי המדרש כמכללות אקדמיות. עם תחילת תהליך האקדמיזציה של בתי המדרש להכשרת מורים התעוררה שאלה משפטית בדבר מידת האוטונומיה האקדמית והתקציבית שיש לאפשר להם. במאמר זה, בחרו המחברים לבחון כיצד מכללות שונות מגדירות את ייחודן, ובסופו של דבר את תחומן האוטונומי למרות האילוצים והמגבלות שמטילים החוק והדגמים המאושרים להשכרה להוראה. המחברים בחרו לתאר שתי מכללות כדוגמאות להתמודדות עם תפיסות שונות של אוטונומיה מוסדית (עמוס הופמן ודורון נידרלנד, 2012).

הדוח ממשיך את דוח מס' 1 שעסק בהתגבשו תפיסות שונות של דמות המורה אצל מעצבי מדיניות בתחום הכשרת המורים ובפרשנות שנתנו מכללות לקווי המדיניות של משה"ח והמל"ג. דוח זה כולל השלמה והרחבה של היריעה הן בתחום עיצוב המדיניות של הכשרת המורים והן בתחום הביטויים הממשיים של דמות המורה במכללות ובמסלולי הכשרה של מגזרים ייחודיים. שני הפרקים הראשונים עוסקים בדמות המורה ואופי ההכשרה במכללה האקדמית הדתית ע"ש הרא"מ ליפשיץ ובמסלול מיוחד בחברה הערבית המתקיים במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין. הפרק השלישי דן בעמדות שני הארגונים הפרופסיונאליים של הורים בישראל לדמות המורה בישראל.