ביחס ללימוד של תחומי הדעת במכללה יש לכותבים שלוש המלצות מרכזיות: א.יש לצמצם באופן ניכר את מספר תחומי הדעת הנלמדים במקביל. ב.יש לשבור את "עיקרון הרצף" בין השיעורים, כלומר להותיר מרחבי זמן פנויים משיעורים פורמאליים במהלך ימי הלימודים ובמהלך שנת הלימודים כולה. ג.המסגרת המארגנת של לימוד תחומי הדעת צריכה להיות "דיסציפלינה פדגוגית" השונה באופייה הן מהמקצוע הבית-ספרי והן מהדיסציפלינה המחקרית. תחומי הדעת הנלמדים על פי דרכה של הגישה השלישית המוצעת על ידי הכותבים נועדו לפתח את היכולת של הלומדים לעסוק באופן מורכב ועמוק יותר בשאלות חשובות, כלומר, שאלות שהתמודדות עמן מקנה לנו הבנה עמוקה של העולם בו אנו חיים ושל עצמנו. חיוני הדבר שהסטודנט להוראה יתנסה במהלך לימודיו במכללה בשורה של התייחסויות לשאלות שכאלה. שתחומי הדעת במכללה צריכים להילמד במסגרת מארגנת חדשה אותה מכנים חברי הצוות "דיסציפלינה פדגוגית". במושג זה כוונתם היא לתפיסה של הדיסציפלינות הקיימות לא כבסיס ליצירת ידע חדש ולא כמאגר של פריטי מידע שאותם יש למסור לדור הצעיר, אלא כפרספקטיבות חשובות להבנה מורכבת של העולם ושל עצמנו, החיוניות לחינוך הקוגניטיבי של צעירים (אמנון כרמון, שרית סגל, דוד קורן, יורם הרפז)