אנחנו יכולים להעיד שהתרחש דבר משמעותי בחיינו כאשר זה "עשה לנו משהו", זה צבט אותנו, נגע ברגש, השאיר סימן, הצטרף לתובנות שלנו בעניין מסוים. למשל, כאשר צופים בסרט או קוראים ספר מעניין. אנו מרגישים כיצד "הראש עובד" או איך הלב או הנפש מתרחבים. זה קורה כאשר יש חוויה משמעותית מעצבת, מיוחדת. זה קורה אחרי מפגש עם חברים או בני אדם אחרים, אחרי פגישה טובה או טיול מהנה. "המשמעותי" מתווסף אלינו וגורם לנו, בדרך כלל, תחושה של סיפוק והתרגשות. אנו חשים צמיחה וגדילה. נראה כי מה שקורה מאחורי הקלעים הוא סוג של דיאלוג שאנו מקיימים עם הסרט, הספר, הדמויות שאנו פוגשים, הנוף, האוכל או האבן. יאמר לנו התלמיד: אני מבין. זה קורה גם לי בחיים הפרטיים שלי, עם החברים ועם המשפחה, ביחס לעיסוקים שלי ולחוויות שאני חווה. אבל מה לכל זה ולבית הספר? מה לכל זה וללימודי היסטוריה הנכפים עלינו? (גדי ראונר).

חינוך הוא הזדמנות לצמיחה, בכל הרמות ובכל הגילאים. שיעור בן 45 דקות הוא לא "עוד שיעור", אלא הזדמנות חד-פעמית שלא תחזור לעולם. גם שיחת המשוב אחרי השיעור בין המורה לבין הצופה היא קרקע פורייה לטיפוח החשיבה הרפלקטיבית אצל המורה. השיעור כמו-שוכב על שולחן הניתוחים והוא מהווה דוגמה והזדמנות להעלות למודעות המורה כיצד לחשוב עליו בצורה אחרת, מתחת או מעבר לרצף האירועים והמידע הכלולים בהם, להסתכל עליו דרך הפריזמה של יסודות שמארגנים את המידע (גדי ראונר, דורון מצא).

לאחרונה נערך מחקר בסיאטל שבארצות הברית שבו השוו החוקרים כמה זמן השקיעו תושבי העיר בהליכה ספורטיבית לפני ואחרי בניית מסלולי הליכה. הם מצאו כי סלילת מסלולי הליכה חדשים לתושבים הביאה לעלייה משמעותית בפעילות ההליכה שלהם. במילים אחרות, יצירת תנאים הולמים ומתאימים לפעילות עודדה והגבירה את העיסוק ואת הפעילות. באמצעות סיפור זה ננסח כעת את הסוגיה שמעסיקה אותנו במאמר קצר זה: כאנשי חינוך, כמחנכים וכמורים אנו מבקשים לטפח למידה משמעותית אצל התלמידים, הווה אומר, ליצור תנאים דומים ל"מסלולי הליכה" עבורם כדי שיוכלו לקיים מפגשים פוריים בינם לבין כל מטעני הידע, התרבות, החברה והסביבה: הגות ומעש, אירועים ודעות, סוגיות ואישים, ערכים ועמדות (גדי ראונר).

בפרוץ השנה החדשה אני מתכבד להציג בפני ציבור המורים להיסטוריה אתר חדש העוסק בהוראת היסטוריה. עיקרי החומרים המופיעים באתר קשורים לאסטרטגיות הוראה המפעילות חשיבה מסדר גבוה אצל הלומדים. לכל האסטרטגיות מתלוות דוגמאות ורעיונות מגוונים ורקע תאורטי ( גדי ראונר) .

הסטודנט להוראה עודד יחזקאלי (אוניברסיטת תל אביב) ביצע חזרה על החומר של מלחמת העולם הראשונה באמצעות משחק "אחד נגד מאה". התלמידים שלו – לא רק נהנו מהפעילות, אלא ובעיקר חזרו והעלו את המושגים המרכזיים הקשורים לאירוע ההיסטורי. אמנם לא שיעור "עתיר חשיבה" אך שיעור "אחר" שנועד לגרום למוטיבציה ולהנאה. ניתן – כמובן – לאמץ את התבנית של המשחק לנושאים היסטוריים אחרים. כזה ראה וחדש !!! (גדי ראונר)

מצגת היסטורית-פדגוגית היא מצגת היסטורית אינטראקטיבית המשלבת בתוכה מטלות לימודיות: בהתחלה, באמצע או בסוף. המטלות מוצגת בין השקפים השונים. המצגת דומה לפרק בתוך ספר הלימוד שבו יש קטעי הסבר רציף, מפות, איורים, קריקטורות, שאלות, קטעי מקור, מטלות, צירי זמן, הבלטת מילים קשות, חלוניות וכו'. אך המצגת בנויה בצורה כזאת שהיא משלבת מטלות ותרגילים, פעילויות ומשימות והיא נועדה להוראה בבית הספר כי היא מכוונת לגרום ללמידה ולא רק להיות מוקרנת בצורה חד-צדדית על המורה כדי ללוות את דבריו ולהמחיש אותם. היא יכולה להיות מוקרנת בכיתה או יכולה לשמש כששיעורי בית.. המשימות יכולות אישיות, בזוגות, בקבוצות קטנות או במליאה ( גדי ראונר) .

שלא באשמתם מרבית המורים בבתי הספר מוסיפים ללמד בצורה פרונטאלית כי הם נדרשים לגמור את החומר ומרביתם מוסיפים לשאול שאלות כאלה שהתשובה הנכונה נמצאת בזיכרון של התלמיד הטוב. בדוקטורט שלו ניסה ד"ר גדי ראונר לברר מה מנחה את מורה בהוראתו וגיליתי שלמורה יש מודל מנטאלי סמוי. הוא הסביר שהמורים מלמדים – כפי שהם מלמדים – על סמך הבנתם את הלמידה של התלמידים. בסופו של דבר הוא מצא שההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סוג מסוים של היסטוריה אירועית-פוזיטיביסטית על פיה: המורים מתארים אירועים היסטוריים (יותר מאשר מסבירים), הם כמעט ולא עוסקים בסיבתיות, הם כמעט ולא נוגעים בעניינים אישיים-אמפאתיים, וגם לא בערכים או במוסר, הם לא עוסקים בזהות ולא בפיתוח יכולות חשיבה ברמה גבוהה. קצת עצוב להודות שבשנת 2010 ההיסטוריה הנלמדת בבית הספר היא סיפור אינפורמטיבי רזה ודל, שטוח ואחיד ושעדיין ההוראה נועדה לגרום לשינון ולא להבנה.

מטרת המחקר לזהות ולתאר את המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל מורים המלמדים את נושא השואה. המחקר מדגיש את ההיבטים האמפתי והערכי של ההוראה, אשר הם חלק ממאפייני הוראת ההיסטוריה בכלל והוראת השואה בפרט. מסקנות המחקר: (1) קיים מודל מנטלי בפעולה על אודות הלמידה אצל כל אחד מן המורים שבמדגם; (2) קיים מודל מנטלי בפעולה המשותף למורים שבמדגם; (3) קיימים פרופילים שונים של מורים המבטאים הבדלים אישיים ביניהם; (4) ההיסטוריה שהמורים לימדו היא מעין סוג של היסטוריה פוזיטיביסטית-אירועית. יש לצפות כי מורים להיסטוריה שיכירו בקיומו של המודל המנטלי בפעולה על אודות הלמידה יהיו אולי רפלקטיביים יותר, וייתכן כי רפלקטיביות זו תתרום לאפקטיביות שלהם. (גדי ראונר)