מאמר זה הוא פרי שיתוף פעולה בין רינה דודאי, מרצה לספרות בסמינר הקיבוצים, ובין איריס ארז, רקדנית וכוריאוגרפית. ארז היתה בנעוריה תלמידתה של דודאי בבית הספר התיכון. כעשרים שנה לאחר שנסתיים הקשר ביניהן כמורה ותלמידה נפגשו דודאי וארז במטרה להיזכר באירועים המשמעותיים בלמידת ספרות, אלה שהותירו בארז התלמידה חותם. זיכרונותיה של ארז עוררו אצל דודאי תובנות חדשות על תחום עיסוקה, הן בעבר כמורה לספרות והן בהווה כמורת מורים לספרות.מהמפגש עלה כי בכוחם של שיעורי הספרות להפגיש את התלמידים עם החומרים האפלים של החיים: מצבים בלתי-מודעים או מודעים-למחצה ומצבי קיצון מבחינה מוסרית; כתוצאה מכך, מתחדדת רגישותם של התלמידים לקלוט פרטים קטנים ולהבחין בניואנסים וכן הם חווים קתרזיס – זיכוך או ניקוי המתאפשר בזכות צפייה בטוחה מבעד לתווך הספרותי בסיטואציות של רצח, גילוי עריות או קרבה למוות שאליהן נקלעות הדמויות. הספרות מחזקת גם את הרגישות לאחר ומעשירה את התודעה. בכך היא תורמת לחיים משמעותיים יותר הן מהבחינה האסתטית (הגברת היכולת לעבד קלט חושי וליהנות ממנו) והן מהבחינה האתית (התחשבות בזולת, סובלימציה של רגשות ודחפים שליליים).