תעשיית האבחונים
ארטמן, לביא. "תעשיית האבחונים". הד החינוך, גיליון מס' 06, אייר תשע"א, יוני 2011. עמ' 77- 79.
לפי ההיגיון העומד ביסוד המעשה האבחוני, ליקויי למידה ספציפיים נובעים מתפקודים פסיכו-נוירולוגיים כלליים לא יעילים שמקורם אורגני. לפי אותו היגיון, תפקודים פסיכו-נוירולוגיים לא יעילים מחבלים ברכישתן של מיומנויות למידה בסיסיות, ולכן יש צורך באבחון שלהם.
זהו רעיון מפתה, אולם בחינה הגיונית שלו מצביעה על מופרכותו. לפי הנחה מדעית מעודכנת, הפגם האחראי לליקוי למידה מסוים נפרד ולא תלוי במנגנוני עיבוד מידע כלליים או בתפקודים פסיכו-נוירולוגיים כלליים. אדם המתקשה בלמיד ספציפית הוא בעל חסר קוגניטיבי ספציפי לתחומה של אותה למידה. ואולם, ארבעים שנה של ידע מדעי מצטבר לא השפיעו במאומה על עמידותה העיקשת של הפרקטיקה האבחונית בישראל, אשר אטימותה הנמשכת להשפעה המדעית והאינרציה האווילית שלה אינן מטרידות איש.
הטכנולוגיה האבחונית
בהליך אבחוני מקובל מגישים לילד סוללה מגוונת של מבדקים שמהם מופקים ציונים יחסיים. המאבחן שנותן משוב על ביצועי הילד מציג את פרופיל הישגיו באותה סוללה, מייחס לפרופיל שנמצא קשר סיבתי ומשתמש בו כבסיס להמלצות טיפוליות. אולם בבחינת תהליך זה, עולות מספר בעיות מהותיות: ראשית, עדיין איננו יודעים בבירור מהן הסיבות לרוב ליקויי הלמידה. יתר על כן, גם באשר למיומנויות הנמצאות במתאם מובהק עם למידה נתונה לא ברור כלל מהי הסיבה ומהו המסובב. שנית, ניתוח ההבדלים בין ביצועיו של ילד במבחנים שונים באותה סוללה הוא חסר תוחלת בשל העובדה שההפרשים בין הציונים באותה סוללה עבור ילד נתון אינן מהימנים. שלישית, לקביעות כמותיות מהסוג השכיח על מיומנות נתונה אין ולו שמץ של משמעות דיאגנוסטית לסיבת הליקוי.
המעוז האחרון שאפשר באמצעותו להגן על הפרקטיקה האבחונית נשען על רעיון ה"פיצוי" או ה"עקיפה". הרעיון הוא שיש לעבוד עם הילד דרך החוזקות של וכך לפצות אותו על הליקוי ולעקוף אותו. אולם עיקרו של העניין נעוץ בבחינה המעשית: כשם שאי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות, כך גם אי אפשר לקרוא בלי לקרוא. ילדים דיסלקטים רבים, שהגישה המתקנת שהופעלה כלפיהם הצטמצמה מלכתחילה ל"עקיפת הקשיים", לא ידעו לקרוא. זאת משום שלא עסקו ישירות בקריאה, אלא אומנו במיומנויות אחרות.
כל הממצאים המחקריים בתחום זה מראים כי לאימונים אינטנסיביים המתוכננים בקפידה, אימונים השמים את הפיענוח הצלילי מן הכתוב במרכז העשייה המתקנת ומונחים בידי מורים יצירתיים, יש השפעה מרשימה על התפתחות מיומנות הקריאה.
התעשייה האבחונית
השירותים האבחוניים בארץ, המופיעים תדיר באצטלה של היענות אמתית לצורכיהם של ילדים דיסלקטיים או ילדים בעלי ליקויי למידה אחרים, הם תעשייה המייצרת בלא לאות רווחים עצומים בעלויות קטנות. המוצר של אותה תעשייה הם ילדים "לקויי למידה". תמורת תשלום ושניים- שלושה מפגשים עם "מאבחן מומחה", הילד הופך ל"לקוי למידה". אמצעי הייצור הם סוללות מבחנים אפופי הילה מדעית, המבוססים על פרשנות כוזבת של המושג "ליקוי למידה". "מומחים" מיישמים אותם תוך כדי שימוש בטרמינולוגיה "מקצועית" מרשימה. התעשייה משגשגת: פסיכולוגיים ומאבחנים דידקטיים מתקוטטים על זכות החתימה על האבחונים, האוניברסיטאות והמכללות מציעות אין-ספור קורסים בתחום ומשרד החינוך נותן גיבוי ממלכתי.
התאמות והשלכות
ההתאמות וההשלכות צריכות להיות אוניברסאליות ולא פרטיקולריות. שלושה עקרונות פשוטים צריכים להנחות אותן: א. לשינוי תנאי ההיבחנות לא תהיה השפעה על התכונה הנמדדת במבחן. ב. לשינוי תנאי ההיבחנות לא תהיה השפעה על משמעות הציונים המופקים מן המבחן. אם שני מבחנים שנועדו למדוד מיומנות נתונה שונים זה מזה באורכם, ברמת מורכבותם ובסוגי המטלות המופיעות בהם, הרי שלציון זהה שיופק מכל אחד מן המבחנים לא תהיה משמעות אחידה. ג. נבחנים שאינם לקויי למידה לא יפיקו תועלת משינוי תנאי ההיבחנות.
העיקרון השלישי בעייתי במיוחד. האם נוכל להסיק נחרצות מהי השפעתה של התאמה דוגמת הארכת זמן המבחן על ילדים שתפקודם מוגדר תקין? ממצאי בדיקות שנעשו בעניין זה מראים שהגבלת זמן ההיבחנות פוגעת גם בציוניהם של תלמידים שלא אובחנו כלקויי למידה, במיוחד בתלמידים שמגיעים מקבוצות חלשות וציוניהם נמוכים. ממצאים אלה מצביעים על מופרכותן של ההנחות שעליהן מבוססת ההחלטה להעניק הארכת זמן לתלמידים לקויי למידה בלבד.
מובן שאם הגבלת זמן הבחינה פוגעת גם בציוני התלמידים שאינם מוגדרים לקויי למידה, בייחוד תלמידים המתקשים בקריאה ומסיבות שונות אינם מאובחנים כלקויי למידה (בין השאר בשל סיבות כלכליות), אי-הארכת זמן ההיבחנות מפלה אותם לרעה בקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. הפתרון המסתמן ברור: יש לספק את ההתאמות וההקלות לכל התלמידים, ובמיוחד לתלמידים החלשים יותר שאינם מצוידים ב"פתק" המתאים.
לבסוף, סבור הכותב כי התלמידים החלשים אינם הקורבנות היחידים של האידיאולוגיה האבחונית, וכי ייתכן מאוד שהתיוג "לקוי למידה" ואותן הקלות והתאמות הנלוות אליו פוגעים בילדים שתויגו כך. הסיבה אינה כרוכה בתיוג עצמו; הסיבה היא שתיוגם של ילדים הסובלים באמת ובתמים מקשיי קריאה, כתיבה או חישוב כ"לקויי למידה" פוגע בהנעה ללמידה בתחום הקושי ובסיכוי לתקן אותו. סילוקן של דרישות לימודיות בסיסיות מהילד או החלפתן בדרישות פחותות בהרבה הן מתכון ודאי לגרירת פערים לימודיים והעצמתם.
בואו לדוד ילין ותראו מה מלמדים שם… יש שם דור של סטודנטים שלא מבין שלא מתקנים לקות למידה במשחקים.
אני סבורה שיש בדביו של ד"ר ארטמן מן האמת. אשמח לדעת היכן ניתן להשיג מאמרים של הד"ר.
שטויות ממש האבחונים הם דבר מעולה………
ואכמ"ל
לגמרי נכון שמתן התאמות מגיל שהינו אף כתה ב'! וכניעה ללחצי הורים לתת קביים לילדים בשביל ש"יצליחו" במבחנים רק מזיקה להם, שכן מרגע שמתחילים להקריא לילד הוא מפסיק לנסות לקרוא וגם מפסיקים לנסות ללמדו לקרוא. העגלה זזה לפני הסוסים וגרמה לנזק רב שנים שהוליד תעשייה שלמה, שגם סיכלה דרכי הוראה ותהליכי רכישת וביסוס קריאה וכתיבה בנוטלה מילדים עוד בראשית דרכם האוריינית את המושכות. כל זאת נאמר בהסתייגות, באשר לגילאים מאוחרים אשר קדמו להם ניסיונות התערבות שלא צלחו, או אשר הגיעו למערכת המבחנים של הבגרות מבלי שניתנו להם הכלים הראויים כל שנותיהם במערכת החינוך ולפיכך או אז המערכת צריכה לכל הפחות לאפשר להם להיבחן בהתאמה למגבלה שעשויה למנוע מהם להצליח במבחן (למשל הקראה במבחנים עתירי מלל או שכתוב במקרים של דיסגרפיה, או מענה בע"פ למקרים שמצריכים זאת והתעלמות משגיאות כתיב לדיסלקסים וכד').
חגית להב, הוראה מתקנת באנגלית WhiSpeR2Reading Hagit Lahav
שלום לביא, קראתי את כתבתך ואני רוצה לברך אותך בגינה.אני יועצת ותיקה ועדה לאורך השנים להתפתחות התעשייה, שרובה מופרכת, של איתור ותיוג ילדים כלקויי למידה.הדברים מגיעים לידי כך שהתלמידים בבית ספרי מודיעים לי :" אני הולך לעשות אבחון ולקבל תוספת זמן, מבחן מותאם וכו' וכו'". תעשייה שחלק ניכר ממנה הוא מירמה וחוסר שווויון כלפי אלו שידם אינה משגת לקנות התאמות בכסף. הגיע הזמן שאבחונים ייערכו על ידי גורמים פנימיים של משרד החינוך ולא על ידי מאבחנים פרטיים אשר לצערי מוכרים התאמות והקלות תחת שמות שונים ומשונים לכל המרבה במחיר.