תלמידים כותבים
דקל, נ' (2012). תלמידים כותבים. הד החינוך, פ"ו(2), 67-66.
יואב סלמון, גילי טלמור דוד, ד"ר שמעון אזולאי ועירית וולפגור ממכון ברנקו וייס עבדו שלוש שנים על המיזם "בית ספר כותב", והחלו ליישם אותו בכמה חטיבות ביניים וחטיבות עליונות בשנת הלימודים הקודמת. כולם חברים בצוות המחקר והפיתוח של המכון, שמטרתו ליזום רעיונות חדשים או "לייבא" רעיונות חדשים וליישם אותם בבית הספר.
טלמור דוד: נקודת המוצא של התפיסה הפדגוגית שלנו היא שצריך שינוי מהותי באופן שבו מורים מלמדים ותלמידים לומדים. בדרך כלל למורה יש שאלה ולתלמידים יש או אין תשובה. במסלול הזה הידע מאבד את משמעותו; המשולש מורה-ידע-תלמיד לא ממש מחובר. 'בית ספר כותב' אומר שבמקום לדבר על תחום הדעת, המורה הופך להיות מנחה שמבצע פעולות פדגוגיות מסוימות כדי להוביל את התלמידים לכתיבה אוטונומית בסוגות שונות בתחום הדעת. כך הכתיבה הופכת לפעילות יוצרת ידע."
אזולאי: "אחד הרעיונות הוא להשפיע על השגרה של בית הספר ולפתח בו תרבות חדשה. יש משהו מצחיק בבית ספר – מלמדים בעל פה אבל בוחנים בכתיבה. אנחנו רוצים שתהיה אחידות בין תהליך ההוראה לתוצר שרוצים להגיע אליו. דרך הלמידה בכיתה משתנה לחלוטין, יש מפגש עם טקסטים והרבה עבודה נעשית סביב הטקסט שהלומד כותב."
"בניגוד לדימוי שנוצר, כיום אנשים כותבים יותר מאי פעם, זה חלק מצורת התקשורת שהתלמידים משתמשים בה – למשל במסרונים ובפייסבוק. כתיבה היא צורת תקשורת טבעית לבני נוער, רק שהם לא עושים את זה ברמה שאנחנו רוצים. הם גם רגילים לקבל תגובות על מה שהם כותבים והם מבינים שהטקסט שלהם עושה משהו בעולם, ודווקא בבית הספר זה לא קורה".
טלמור דוד: יש חשיבות רבה גם לפומביות – הטקסטים מוצגים בבית הספר ומי שקורא אותם הם קהילת התלמידים והמורים. בבתי ספר לאמנויות היצירות מקבלות מקום פומבי ויש לזה חשיבות עצומה, ובעולם הידע זה לא נעשה. לנו חשוב שתהיה פומביות לדברים הכתובים כי יש לזה כוח אדיר".
וולפגור: "אני רוצה להדגיש את האלגנטיות שבה הוספנו למערכת רק דבר קטן, טקסט של תלמיד, ואיזו תנועה עמוקה זה יוצר אצל התלמידים והמורים. לתלמידים יש צורך לארגן את הידע ויש לזה משמעות רבה. עבור המורים ההסתכלות על תחום הדעת שלהם כעל משהו שיש בו תנועה משנה לגמרי את התובנות שלהם על המקצוע. דרך הטקסטים המורה מקבל משוב מהתלמידים על ההוראה, הוא רואה מה הם הבינו ועל מה צריך לחזור שנית.
סלמון: "כשמדברים יש אשלייה שכולם הבינו ויודעים. דרך הטקסט הכתוב מקבלים משוב אמיתי מכל הכיתה".
וולפגור: "יש נקודה שבה מורים פתאום מבינים שמשהו השתנה באופן עמוק, יש רגע של 'ואוו' בדרך כלל שעוברים מכתיבה נרטיבית, לכתיבה עיונית לקראת סוף השנה הראשונה. הכתיבה הסיפורית פותחת את הלב לתלמידים. בשלב של הכתיבה העיונית המורים צריכים לתת דין וחשבון לעצמם על ההוראה, ובנקודה זו יש רפלקציה בעלת משמעות רבה."
ראה גם :
התמודדות בתי ספר עם כתיבה מתוקשבת כתהליך לימודי יזום – סקירת מידע