שנות לימוד: ממואר

עמית, ג' (2022). שנות לימוד: ממואר. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון מופ״ת

ד"ר גיש עמית, מנהל בית הספר היסודי תמר בעין גדי, הוציא באחרונה ממואר חכם ומרגש שבו תיאר בגילוי לב ובעברית יפה את ניסיונו כמורה וכמנהל. תיאור זה כולל לא רק תובנות פדגוגיות ואקדמיות, אלא גם חוויות, משברים, הצלחות וכישלונות. דומה כי ניתן ללמוד ממנו על הבעיות, האתגרים והקשיים בהוראה ובניהול, כמו גם על רגעי ההישג והחסד, לא פחות ממחקרים תיאורטיים. נקודת המבט האישית, שבנויה על התנסות ארוכת שנים בשטח, מוסיפה ממד הנעדר בדרך כלל מן הכתיבה המדעית. לפניכם כמה קטעים מהמיטב בספר:

לרכישת עותק מודפס או מקוון של הספר

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא ניהול בתי ספר

מאויב לאוהב

אנחנו קוראים את הסיפור "מאויב לאוהב". אני שואל אותם אם ייתכן שיהיו לאדם שני בתים. ג'וזפין אומרת: כן, אם הוא עשיר. אקזוסה אומרת: לפעמים, כשההורים מתגרשים. רודס: יש לי שני בתים, אחד בגאנה השני בישראל. אני שואל אותה היכן היא מרגישה בבית. יש לי שני בתים, היא עונה, אבל בעצם אין לי אפילו בית אחד. כשביקרתי בגאנה בשנה שעברה, הרגשתי זרה. אני לא מדברת את השפה ולא נשארו לי שם חברים. ובישראל? אני שואל. ישראל היא לא הבית שלי, היא אומרת. אתם לא רוצים אותי פה.

שוב ושוב עולמם של הילדים חתום בפנינו. כל שנותר לנו הוא להביט בפניהם, במחוות גופם, להאזין לשפתם – יבשת מסתורית, זרה  לאין חקר, שהוגלינו ממנה לעד. בזעם או בכאב – האם יש הבדל בין השניים? – אני מידפק על דלתות נעולות, ממתין נכלם בפתח בית שאליו לא נקראתי לבוא; הבריחים נעולים, החלונות מוגפים לצמיתות. עולה בדעתי קריאתה של המורה, קריאתם של המורים כולם – תהיו איתי, תלמידים, למה אתם לא איתי, בבקשה, תהיו איתי רגע – ללא ספק קריאה נוגעת ללב, דווקא מפני שהיא נואשת.

השפה הביסה אותנו

אתמול החלו הישיבות הפדגוגיות של המחצית הראשונה. לכל כיתה מוקצות ארבעים וחמש דקות, אבל הישיבות מתארכות; בסופו של דבר הישיבות בנוגע לתלמידי ארבע כיתות ז', שהחלו באחת וחצי, התמשכו עד השעה חמש אחר הצהריים, ויצאנו מהן מותשים. בניגוד לישיבות ההיכרות של תחילת השנה, שבהן נסקרו כל התלמידים בחטף, הפעם בחרה כל מחנכת שמונה תלמידים בלבד. שלא במפתיע, התלמידים שנבחרו הם הקשים והבעייתיים ביותר: נורה, אייזק, אנקומה, ארון, עודד, סיקיי, סרגיי, סם, פוראבר; תלמידים שאיש אינו יודע מה לעשות בהם. אף שמספר התלמידים שעלינו לדבר עליהם פחת במידה ניכרת, השיחות עדיין קצרות, חפוזות, יעילות מאוד. שמות התלמידים מופיעים בטבלה המוקרנת על הלוח, ורכז השכבה מראה את הנתונים – ציוני מחצית השנה, מספר הנכשלים – ומסכם את ההחלטות. סם למשל: קשיי שפה, מאחר בקביעות, לא לומד, חלש מאוד, מופנם ורגיש, ארבעה נכשלים. החלטות: משימות מותאמות, מבחנים חלופיים, יש לבדוק אם אפשר לצרף אותו לקבוצת האולפן במרכז הלמידה, הערת אזהרה בתעודה – אם לא ישפר את לימודיו, לא יעלה כיתה. מדוע אוצר המילים שלנו דל כל כך? גבולות, ביקור לא סדיר, לא לוקח תרופות (ריטלין), חיזוק הרגלי למידה, משימות מותאמות, חיזוקים חיוביים, לערב את ההורים, לקרוא להורים לשיחה, לזמן את קצינת הביקור הסדיר. והקשה מכול: לא פציתי פה במשך ארבע שעות. השפה עצמה גרמה לי לקפוא, פשוטו כמשמעו, הידלדלותה שיתקה אותי, הכאב שהסבה לי היה אטום ובלתי עביר, חשתי אותו במעורפל. בין השפה לבין הדברים שאפשר היה לומר, שצריכים היו להיאמר, הייתה פעורה תהום שלא יכולתי לחצות, והיא הלכה והעמיקה; האם לא דיברנו כולנו, כל מי שנכח בחדר באותן שעות, בשפה שהחריבה את כל אותם הדברים שהתנסינו בהם במפגש עם התלמידים? השפה עצמה היא שהביסה אותנו. ידענו זאת, חשנו בכך, ואף על פי כן לא עשינו דבר. המילים שלנו – איזה שם יכולנו להעניק להן? איזו צורה? – היו מגונות, ואולם שתיקותינו היו מגונות לא פחות; נלעגים ומלאי בושה נפרדנו, חומקים בחיפזון אל תוך הערב.

לראשונה עולה בדעתי שאוכל להגיע אל התלמידים, רק מתוך השעיה גמורה של הרצון והכרה בפער שבין משאלותיי (הדברים שאני מבקש ללמד, תוכניות שהוכנו מבעוד מועד, לעיתים בעמל רב) לחייהם ועולמם. זו הכרה כמעט מזעזעת: אם רגעי הקרבה, חטופים כמות שהם, אינם תולדת איחויו של קרע, כי אם, באורח הפוך, תולדת ההכרה בתהום הפעורה בינינו, כי אז כדי לזכות באמונם, יהיה עליי להרוס את כל מה שיקר וקרוב לליבי.

המבדיל בין המורים השורדים לנושרים

שלושה חודשים חלפו מאז החלה השנה, ומקצת המורים החדשים, שבשבועות הראשונים נראו נואשים ואובדי עצות, הולכים ומסתגלים לבית הספר, להוראה: קשה להם, ללא ספק, האדמיניסטרציה מעיקה וחלק מהשיעורים עודם בלתי נסבלים. אבל אני רואה אותם בחדר המורים, שומע כיצד הם מדברים זה עם זה, משגיח בהם כשהם נכנסים אל הכיתה או יוצאים ממנה, ולעיתים, בחטף, מבעד לדלת הפתוחה למחצה, רואה אותם מלמדים, וניכר בהם שנשימתם קלה יותר. הם מעידים על רגעים של חסד והקלה, מספרים על שיעורים שעלו יפה, ואני יודע שהם עתידים למצוא את מקומם. אחרים עדיין מבולבלים, כועסים, מתוסכלים; המערכת לא עוזרת להם מספיק, הם מקבלים תשובות סותרות מאנשים שונים, התלמידים קשים, תובעניים, דורשים עוד ועוד תמיכה, אף פעם אינם מרוצים. אני תוהה מה מבדיל בין הראשונים לאחרונים. עולה בדעתי שאל הקבוצה הראשונה משתייכים לאו דווקא מורים טובים או מוכשרים יותר, כי אם אלה שגמרו אומר להיות מורים, שהחלטתם נחושה, המחויבים, בראש ובראשונה בפני עצמם, למקצוע ההוראה והחינוך. האחרים מוסיפים להתחבט, פוסחים בין עולמות או אפשרויות, ונדמה שעדיין לא החליטו אם זה הדבר שהם רוצים לעשותו.

התלמידים קטנים כל-כך

כיתה א'. לאחר השבועות הראשונים של השנה, שבהם נדמה היה שהדברים מתנהלים על מי מנוחות, אנחנו נתבעים להתמודד עם קשיים הולכים ומחריפים: התלמידים בורחים מהשיעורים, נמלטים מאיתנו כשאנחנו מתקרבים אליהם, מסרבים להקשיב. בשיעורים עצמם שוררת לעיתים קרובות מהומה גמורה, הילדים רצים ברחבי הכיתה, צועקים, בוכים, לעיתים מכים זה את זה, אתמול אחד הילדים בעט במורה ונשך אותה. הם קטנים כל כך, ובכל זאת חוסר האונים ממלא אותנו חרון ותסכול. המחנכת מותשת. פעמיים או שלוש בשבועות האחרונים פרצה בבכי. אנחנו מדברים על חשיבותם של הרגלים, אם כי מאחורי המילים הללו מסתתר הצורך הפשוט, ההכרחי, לסגל את הילדים לבית הספר, לישיבה הממושכת בכיתה, לגחמנותם של החוקים, וכל זה בשעה שרובם נמצאים בעולם רחוק כל כך, עולם שעבורנו הוא יבשת זרה ולשון אטומה, חסרת פשר, ואילו עבורם הוא החיים, החיים עצמם, עם הרוך והאכזריות של הילדות והצורך הנואש למצוא מקום להיות בו, מקום שבו יוכלו לראשונה לומר אני.

אבל היום, כשאני מלמד בכיתה, הם יושבים בדממה ומקשיבים בפליאה בשעה שאני מספר להם על הדוב פדינגטון, שהגיע מפרו המסתורית וכעת יוצא בפעם הראשונה עם ג'ודי וגברת בראון לקניות בחנות הכולבו הגדולה בלונדון, הדוב שעד מהרה מוצא עצמו בחלון הראווה לקול תשואות האנשים שמתקבצים לראותו ברחוב. שקועים בהשתוממות גמורה, בהקשבה מוחלטת, בריכוז שאין לו שיעור, בעיניים פעורות לרווחה, האהבה שאני חש כלפיהם, כלפי כל אחד ואחד מהם, מכאיבה לי.

נבוך, אני ממהר לצאת מן החדר

שלושה חודשים אל תוך שנת הלימודים, ונדמה כאילו אנחנו נעים במעגלים, נדרשים שוב ושוב לאותם קשיים, לאותן בעיות שלא עלה בידינו לפתור: משמעת, אלימות, הורים קצרי רוח – לפי שעה הם עדיין סבלנים, אנחנו עדיין מצליחים לעצור אותם על סיפו של בית הספר, אבל אפשר לחוש באי-השקט, בזעם התוסס המתקרב לעברנו מדי יום. כמובן, דברים רבים מתפקדים היטב, קשיים אחדים יכולנו לצפות, אך אחרים מגיעים בהפתעה גמורה.

לעיתים אני נכנס לחדר המורים, והמורים משתתקים באחת. נבוך, אני ממהר לצאת מן החדר.

חלום: בית הספר מתפרק. משהו נורא קרה, אם כי איני מצליח להיזכר מה, מכל מקום לא בפירוט. תלמידים מאחת הכיתות הנמוכות עושים דברים שמזעזעים את כולנו, ואיננו מצליחים לעצור בעדם. תחושה חריפה של אובדן שליטה, של חורבן מתקרב, של הרס מוחלט, ובו בזמן הידיעה שהכול חייב להתרחש, מפני שהמאמץ לאלף את הילדים, לביית את נטייתם להשתולל, לשבור, להרביץ, לקלל, לפרוץ בבכי כל אימת שמישהו פוגע בהם, ליילל, לנשוך, לרוץ בפראות ברחבי בית הספר, לפתוח את דלת הכיתה ללא רשות, להתרטב כליל בגשם, לשכב על החול הרטוב, הבוצי, בפינת המשחקים, לצחוק כשכועסים עליהם ואז לבכות ללא כל סיבה נראית לעין, להעליב זה את זה, להיעלב – המאמץ הזה, המכלה את כוחותינו, המעיר בנו דחפים עזים ואפלים, נידון לכישלון מוחלט.