שינוי תפיסת החינוך – פרויקט 2030 – מקומו של החינוך במציאות המשתנה

פינטו, א' (2020). "שינוי תפיסת החינוך". בתוך: ממבחנים בין-לאומיים לתפיסת החינוך של פרויקט 2030. היחידה לפדגוגיה מוטת עתיד, אגף מו"פ, ניסויים ויזמות, משרד החינוך

עיקרי הדברים:

• קצב השינוי בחינוך רחוק מלהדביק את קצב השינוי העולמי המואץ, והמבנה של מערכות החינוך מגביל את יכולתן להגיב כנדרש
• המבחן החשוב בחיים אינו אם התלמיד זוכר מה שלמד בבית-הספר, אלא אם יוכל לפתור בעיות שלא ניתן לצפותן מראש
• העולם המודרני כבר לא מתגמל על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנחנו יודעים
• למרות שהגלובליזציה משפיעה עמוקות על כלכלות, על מקומות עבודה ועל חיי היום-יום, החינוך שומר בקנאות יחסית על יסוד המקומיות ומופנה לרוב כלפי פנים
• מערכות החינוך נוהגות לבנות חומות מפרידות בין מדינות, בתי ספר ומורים שונים, ומונעות למידה אלה מאלה

 דוח היחידה לפדגוגיה מוטת עתיד במשרד החינוך על פרויקט החינוך 2030 מספק תובנות מרתקות על אי התאמת בתי הספר לצורכי ההווה, התנאים ההכרחיים ליישום רפורמות נחוצות בחינוך, נזקי האי שוויון לכלל החברה (כולל החזקים), המאפיינים המשותפים למערכות חינוך מצליחות בעולם והגורמים העיקריים להצלחה במבחנים הבינלאומיים. כאן מובאים עיקרי הדברים, בחלוקה לסעיפים קצרים.

לדוח המלא

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא מיומנויות המאה ה-21

פרדוקס החינוך

החינוך סובל מפרדוקס יסודי: אף שהוא בסיסי וקיומי, הצורך בו אינו מובן מאליו:

1. צעירים אינם נוטים להשקיע בחינוך זמן ואנרגיה, מאחר שהוא נראה להם לא רלוונטי ואינו מותאם לדרישות העולם "האמיתי".
2. עסקים נוטים פחות להשקיע בהתפתחות עובדיהם מחשש שיעזבו לאחר תקופה קצרה לטובת מִִשרה מפתה יותר.
3. קובעי המדיניות נוטים להתמקד ב"דברים הדחופים" על פני ה"חשובים", גם אם האחרונים כוללים חינוך והשקעה בשלומות העתידית של כלל החברה.

בתי הספר מתאימים לעבר הרחוק, לא להווה

בתי-הספר הנוכחיים התפתחו בעידן התעשייתי על האדנים הבאים:

1. נורמות של תקינה ותאימות (סטנדרטים אחידים).
2. תלמידים חונכו בקבוצות.
3. מורים הוכשרו פעם אחת בכל תקופת חייהם.
4. תוכניות לימודים הוגדרו בראש הפירמידה ויושמו על-ידי מורים בודדים בכיתה.

ואולם, התנהלות בת יותר ממאתיים שנה זו כבר אינה מתאימה למציאות בשטח. קצב השינוי בחינוך רחוק מלהדביק את קצב השינוי העולמי המואץ, והמבנה של מערכות החינוך מגביל את יכולתן להגיב כנדרש.

צרכי ההווה: מיומנויות חדשות, כישורים חברתיים ורגשיים

בשנים האחרונות ניכרת עלייה בדרישה לידע ולפיתוח מיומנויות אנושיות התורמים לחיי הפרט והקהילה, לחברה, למדינה ולעולם כולו, וקשורים קשר הדוק להִתְפַּלְּגוּת ההזדמנויות לחינוך. דיגיטציה לדוגמה, משנה את המציאות, אך העתיד שבפתח כולל הרבה יותר מאשר תרגום סתמי של תכנים לדיגיטליים ו/או לאוטומטיים. יש לרתום את הדיגיטציה לטובת עיצוב עולם טוב יותר, באמצעות זיווג של בינה מלאכותית מחשבית עם כישורים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים, עם ערכים, עם דמיון, ועם מודעות ותחושת אחריות אישית אנושית. עבור בעלי הידע והמיומנויות דיגיטציה וגלובליזציה יהיו משחררים ומרגשים. אבל עבור אלה שאינם מוכנים תהיינה התוצאות פגיעה בעבודה, חוסר ביטחון כלכלי וחיים ללא לקוחות פוטנציאליים.

היכולות שעל בתי הספר לפתח בקרב התלמידים

כדי לענות על צורכי ההווה, נדרשים בתי-הספר להקנות לבוגריהם את היכולות הבאות:

1. אמפתיה.
2. תחושה חזקה של טוב ורע.
3. רגישות לסביבה.
4. הבנה עמוקה בכל הנוגע לאופן שבו חיים אחרים, כולל תרבויות ומסורות שונות.
5. פתיחות לחשיבה שונה, למשל של מדענים ואמנים.

התנאים ההכרחיים ליישום רפורמות נחוצות בחינוך

כדי להתאים את מערכת החינוך לדרישות המאה ה-21 נדרשת סביבה מאפשרת, הכוללת את המרכיבים הבאים:

1. מתן אוטונומיה למורים.
2. פיתוח מוכנות בית-ספרית.
3. מנהיגות אמיצה שמוכנה להתמודד עם מבנים מוסדיים הבנויים סביב אינטרסים והרגלים של אנשי חינוך ומנהלים ולא של לומדים.

ממצאי מבחן PISA ככוח משפיע על מדינות ומדיניות

פריצת הדרך של מבחני PISA נבעה מכך, שבפעם הראשונה נבדקה יכולת התלמידים לפתור בעיות שאותן לא למדו בבית-הספר. ההנחה הייתה, שהמבחן החשוב בחיים אינו אם התלמיד זוכר מה שלמד בבית-הספר, אלא אם יוכל לפתור בעיות שלא ניתן לצפותן מראש. המסר היה "העולם המודרני כבר לא מתגמל על מה שאנו יודעים, אלא על מה שאנו עושים עם מה שאנחנו יודעים".

פרסום התוצאות של הערכת 2006 (בדצמבר 2007) עימת בראשונה את קובעי המדיניות עם המציאות, שהתגלתה לעיתים כעגומה, וגרם למה שכונה "הלם PISA". תוצאות המבחן הנחיתו מהלומה מוחצת על הציבור ועל הפוליטיקאים שהאמינו, שבתי-הספר שלהם היו מהטובים בעולם. הממצאים הצביעו על התנהלות המחזקת במידה רבה את המבנה המעמדי-חברתי הלא שוויוני. לדוגמה, בגרמניה הופנו סטודנטים מרקע חברתי-כלכלי גבוה באופן שיטתי לבתי-ספר אקדמיים יוקרתיים, ותלמידים ממעמד נמוך יותר הופנו לבתי-ספר מקצועיים נחותים (בישראל מכונה תופעה דומה בשם "הסללה").

כפועל יוצא הועלו תקציבי החינוך, הטיפול בחינוך המוקדם זכה לתשומת לב, כוננו תקני חינוך לאומיים לבתי-ספר, וניתנה תמיכה רבה יותר לסטודנטים נזקקים ולתלמידים ממשפחות מהגרים.

אי שוויון פוגע ברמת החיים הכללית וברמת האמון בחברה ובמוסדותיה

נגישותם של בעלי כישורים ירודים לשכר טוב ולמשרות איכותיות מוגבלת מאוד, ואוכלוסייה בוגרת דלה במיומנויות פוגעת בפרודוקטיביות וחוסמת את היכולת להעלות את רמת החיים.

בנוסף לכך, יוצרות מיומנויות דלות חוסר אמון של הפרט בחברה ובמוסדות. ומאחר שאמון הוא הדבק של החברות המודרניות, חוסר אמון מונע גיוס תמיכה ציבורית במדיניות חדשנית ועלול להביא להתפוררות חברתית.

מקומיות, גלובליזציה והצורך להסיר גבולות בחינוך

בעוד שגלובליזציה משפיעה עמוקות על כלכלות, על מקומות עבודה ועל חיי היום-יום, החינוך שומר בקנאות יחסית על יסוד המקומיות ומופנה לרוב כלפי פנים.

מערכות החינוך נוהגות לבנות חומות מפרידות בין מורים, בתי-ספר ומדינות שונות, ומונעות למידה זו מזו. האופן שבו מאורגנים בתי-הספר מקשה עליהם ועל המורים לשתף מידע על עבודתם. ובעוד שלמנהלי מערכות החינוך יש גישה למידע בדבר החוזקות והחולשות שלהן, מנהלי בתי-ספר ומורים הנמצאים בחזית אינם חשופים לרוב למידע הזה או שאינם יודעים כיצד לתרגמו לשיטות יעילות יותר. חיץ דומה מפריד גם בין מערכות החינוך של מדינות שונות.

נקודת מבט בין- לאומית מספקת לקובעי המדיניות ולעוסקים בתחום הזדמנות להבין לעומק את המערכת המקומית, כך שיוכלו לשפר אותה.

מיתוסים שקריים על חינוך

השוואות ומבחנים בין-לאומיים סייעו להפרכת "אמיתות מקובלות" היוצרות הטיות מזיקות בקרב מקבלי החלטות:

1. עניים תמיד ייכשלו בבית-הספר, קיפוח הוא גזירת גורל.
2. מהגרים פוגעים בביצועי בתי-הספר.
3. כסף הוא הבסיס להצלחה בחינוך.
4. כיתות קטנות הן המתכון לתוצאות טובות יותר.
5. ככל שלומד ישקיע זמן רב יותר בלמידה כן יגיע לתוצאות טובות יותר.
6. הצלחה בחינוך בנויה על כישרון מולד ועל תורשה.
7. במדינות מסוימות ניתן חינוך טוב יותר בגלל התרבות שלהן.
8. רק בוגרים מצטיינים צריכים להיות מורים.
9. בחירת תלמידים לפי יכולותיהם היא הדרך להעלות את הסטנדרט.

המאפיינים המשותפים למערכות חינוך מצליחות

השוואות ומחקרים (Tucker’s benchmarking studies) חשפו מערך תכונות המשותפות לכל מערכות החינוך בעלות הביצועים הגבוהים, גם לאחר שהובאו בחשבון ההיסטוריה הייחודית, הערכים, העוצמות והאתגרים של המדינה הבודדת:

1. המנהיגים שכנעו את האזרחים להשקיע בחינוך ובעתיד ולא להתמקד בתגמול.
2. מידי, והתחרות הייתה על איכות העבודה ולא על מחירה.
3. המיקוד עבר ממיון כישרון אנושי לפיתוח כישרון אנושי, והמוטו הוא "כל תלמיד
4. יכול ללמוד וכל התלמידים יכולים לעמוד בסטנדרטים גבוהים".
5. ניתן מענה דיפרנציאלי מותאם אישית למגוון צורכי התלמידים מבלי להתפשר על סטנדרטים, לא רק מן ההיבט האקדמי אלא גם מן ההיבט של רווחת הלומדים.
6. צוות ההוראה נבחר בקפידה, זכה למסלול פיתוח מקצועי הולם בסביבה ראויה ולתשלום מספק.
7. הוגדרו מטרות שאפתניות וברורות ביחס לצורכי וליעדי הסטודנטים.
8. מורים מזהים מה הם צריכים כדי ללמד, וארגון העבודה מעודד באופן מקצועי יצירת רשתות חזקות של חדשנות, שיפור ביצועים, פיתוח מקצועי ושל ביסוס תרבות של שיתוף פעולה בקרב מורים.

הגורמים העיקריים להצלחה במבחנים הבינלאומיים

ניתוח תוצאותיהם של מבחנים בינלאומיים כגון פיז"ה העלה כי אלה הגורמים התורמים יותר מכל להצלחה במבחנים אלה:

1. מידת האוטונומיה הניתנת למורים.
2. פיתוח קשרים בין תלמידים, הורים ומורים.
3. היקף ההתייחסות לרווחת התלמידים.
4. השקעה חכמה – יש להשקיע בחוכמה ובמקום הנכון ולאו דווקא במידה רבה.

השקעה בחלשים תורמת יותר מכל לחברה בכללותה

המחקר הראה כי אם כל תלמיד בן 15 יגיע לפחות לרמה בסיסית ברמה 2 בסולם מיומנות PISA עד שנת 2030, היתרונות של צמיחה כלכלית ופיתוח בר קיימא יהיו עצומים.

הרווחים הכלכליים שייגזרו ממניעת "תת-ביצועים קיצוניים" של תלמידים נחשלים במדינות ה- OECD העשירות, יעלו עד שנת 2030 על הרווחים שייגזרו מהחינוך היסודי והתיכוני של כלל התלמידים.

נמצא, כי רפורמות בית-ספריות המובילות לביצועים משופרים בקרב תלמידים בעלי הישגים נמוכים מסייעות גם לבעלי הישגים גבוהים לכן, ככל שיעלה שיעור התלמידים בעלי הביצועים הגבוהים ותהיינה הזדמנויות חינוכיות שוויוניות רבות יותר לתלמידים, קרוב לוודאי שיעלה גם נפח הביצועים הגבוהים.

הסיבה לכך היא שככל שגדל אי-השוויון בהכנסות במשק כן גדל מספרם של חסרי היכולת לתרום כלכלית ונחסמת בפניהם האפשרות לפתח את כישוריהם ולטפס בסולם החברתי. מאידך-גיסא, הכנסות דומות מדי פוגעות בתמריץ להתקדמות בעבודה.

הסתירות בין צורכי הפוליטיקאים לבין צורכי התלמידים

מדיניות החינוך נקבעת על-ידי פוליטיקאים המעוניינים להבטיח את בחירתם מחדש מחד-גיסא, ועל-ידי מורים ומנהיגים בבתי-הספר הנאבקים על שמירה של משטר בדיקה והערכה איכותי מאידך-גיסא. במציאות זו נפער פער בין המטרות האקדמיות, האישיות, החברתיות והכלכליות של תוכנית הלימודים היוצרות את הדילמות הבאות בין:

1. הרצוי לטווח הארוך והדרוש בטווח הקצר.
2. הגלובלי והמקומי.
3. תחרות לשיתוף פעולה.
4. התמחות ייחודית והסתכלות על המכלול.
5. העברת ידע ויצירת ידע.
6. שאיפה לחדשנות ולפיתוח תוכנית לימודים מתקדמת ומתן הגנה לתעשיית שיעורים והכנה לבחינות בידי גופים פרטיים בעלי עוצמה.
7. אחידות וגיוון.