צבא וחינוך: מושב בכנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות
הופמן, ת' ונאמני, א' (2018). "צבא וחינוך – מצב התחום". כנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות – מצב התחום. אוניברסיטת תל אביב
בתחילת יולי 2018 נערך באוניברסיטת תל אביב כנס ההיסטוריוגרפיה וההיסטוריה של החינוך בארץ ישראל ובתפוצות - מצב התחום. במושב הראשון, שנקרא "צבא וחינוך – מצב התחום", טענה ד"ר תמי הופמן כי יש לבחון מחדש את ההנחה לפיה מערכת החינוך פועלת בהיגיון משלים לזה של המערכת הצבאית. אמנם, בתי הספר והצבא עוסקים בסוגיות בעלות בסיס ערכי משותף, אבל יש גם סתירות במטרותיהם ובאופיים.
לפי הרצאתה של הופמן, "יחסי צבא ומערכת החינוך במחקר הישראלי: הגיונות סותרים או משלימים?", בשיח הציבורי בישראל רווחת הנחת מוצא לפיה תפקיד מערכת החינוך הוא להכין את הבוגרים לצבא ולטעת בהם מוטיבציה לשירות. אינדיקציה לכך אפשר למצוא בטבלאות השירות בקרבי המתפרסמות בעיתונות חדשות לבקרים ומשמשות מקור לגאווה למנהלים ולמחנכים בבתי הספר שכבשו את המקומות הראשונים. דוגמאות נוספות שהביאה הופמן לחדירה של יסודות צבאיים למערכת החינוך היו פרויקט "דרך ערך" שבו קצינים מעבירים פעילויות בבתי ספר ותצלום של הכנות לחג העצמאות בגן ילדים, שבמסגרתן בנו הילדים טנקים מקרטון. הצבא, כך הופמן, משמש סוכן חינוכי בחברה האזרחית ובמערכת החינוך – וזאת בנוסף על פעילותו המופנית כלפי פנים במסגרת חיל החינוך.
לקריאה נוספת
על בטלותו של חינוך פטריוטי-קוסמופוליטי במדינת היהודים
על דמוקרטיה ועל חינוך לחשיבה ביקורתית
לדברי הופמן, ניתן להבין תופעה זו בהקשר התיאורטי והאקטואלי הרחב יותר של הפרטה בתחום החינוך: כניסה של גורמים חיצוניים למערכת שעושים דברים שבעבר היו עושים מורים, ובכלל זה גם בתחום הערכי. בלשונו של החוקר ברוך קימרלינג, מדובר ב"מיליטריזם תרבותי": הלך רוח שמייצר עדיפות לסדר היום של הצבא. דוגמאות לכך הן תכניתו של שר החינוך נפתלי בנט להגברת מוטיבציה לגיוס והנטייה למנות קצינים בכירים במילואים למנהלי בתי ספר.
הופמן הציגה את השאלה מהם יחסי הכוחות בין מערכת החינוך לבין המערכת הצבאית? האם מדובר בשותפות בין שווים? לטענתה, אין מדובר בשותפות שווה, אלא יש כאן ריבוד: מעורבות הצבא באופן עקיף וישיר בעשור האחרון קוראת תיגר על תפקידם של המורים והמורות כמי שעוסקים בחינוך חברתי וערכי בבית הספר. כתוצאה מכך, התרחש פיחות במעמדם וסמכותם החינוכיים ש המורים והמורות, עד כדי התבטלות מערכת החינוך אל מול הסמכות הביטחונית-צבאית. למעט מקרים בודדים, כגון מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב זאב דגני, רוב המנהלים והמחנכים מתייחסים אל המורים כאל מי שצריכים לשרת את צורכי הצבא.
משרד החינוך הביס את הצבא
בהרצאה הבאה במושב, "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות?: החינוך הקדם צבאי כשדה מחקר", הציג החוקר אלעד נאמני עמדה מנוגדת לזו הרואה בישראל חברה מיליטריסטית שבה מצליח הצבא לכפות את רצונו על החברה האזרחית, ועל מערכת החינוך בפרט.
לטענת נאמני, מערכת החינוך בישראל היא קודם כל אזרחית, ומעורבות הצבא היא בגדר תוספת משלימה בלבד. בראשית המדינה צה"ל היה אגרסיבי יותר מהיום, וניסה לחדור למערכת החינוך ולייסד במרבית בתי הספר בישראל מגמות צבאיות שיכשירו כוח אדם לקצונה. חומר הלימוד במגמות אלה היה אמור להילמד מנקודת מבט צבאית. כך למשל, בשיעורי כימיה היו אמורים לעסוק בשאלות כגון מה ההבדל בין פצצה רגילה לפצצה גרעינית.
הצלחה בתוכנית המגמות הצבאיות היתה מביאה לחברה ישראלית הרבה יותר מיליטריסטית מכפי שאנו מכירים כיום, ואז היתה הצדקה לביטויים מוכרים כגון "אומה במדים" ו"צבא שיש לו מדינה" – שפירושם כי רק הצבא מבטא את הטוב והנעלה בחברה.
בניגוד לכך, נאמני ביקש להראות כי בעימות על דמותה של החברה הישראלית דווקא ידה של מערכת החינוך היתה על העליונה. הצבא אמנם ניסה לפרוץ את הגבולות ולהשפיע על החברה האזרחית כולה, אך משרד החינוך התנגד למהלך והצליח לבולמו. בעיני נאמני, הצלחה זו של משרד החינוך מעידה על חוזק היסודות האזרחיים של החברה הישראלית. "המונח 'מיליטריזם' אמנם הפך למטבע עובר לסוחר", טען נאמני. "אבל נראה שבמקרים רבים אין מדובר ביותר מפטריוטיזם לגיטימי ואין הצדקה להגדיר את ישראל כ'חברה מגויסת'".
בשנות החמישים, כך נאמני, התפתח בצה"ל משבר כוח אדם עמוק, שהתאפיין במשמעת ירודה, מחסור בכוח אדם פיקודי ומקצועי ונפקדות בהיקף נרחב. נוצר חשש מפני היעדר תפקוד בסיבוב נוסף של לחימה, ואפילו מפני ביצוע כושל של משימות הביטחון השוטפות. באותה תקופה, 50% מפעולות התגמול נכשלו, בעיקר בגלל איכותו הנמוכה של החייל הפשוט.
בתגובה לכך נשלחו מאות קצינים וחיילים לחו"ל כדי ללמוד מקצועות צבאיים שונים ובוצעו פעילויות חינוך בתוך הצבא, בעיקר בעברית ובידיעת הארץ. ואולם מאמצים אלה לא הניבו תוצאות מספקות והצבא החליט לבצע פעולה נרחבת בתוך השדה האזרחי. המטרה היתה להתאים את כל תוכניות הלימודים במערכת החינוך לצרכי הצבא. בהתאם לכך, ייצר הצבא תכניות לימודים אלטרנטיביות ובמקביל הקים את העתודה האקדמית.
האלוף לסקוב עמד בראש המהלך להקים מגמות צבאיות בבתי הספר התיכוניים, במטרה להכשיר אליטה צבאית, פעמים רבות בתנאי פנימייה. הדגם שנבחר היה לימודים במשך שנתיים, בדומה לנהוג באקדמיה הצבאית הבריטית הידועה סאנדהרסט.
במדינה מיליטריסטית, כך נאמני, תוכנית כזו היתה אמורה להתבצע ואז באמת היה ניתן לדבר על "ממלכתיות צבאית"; ואולם, משרד החינוך גילה התנגדות לתוכנית והצליח למסמס את ביצועה בשנים 1950 עד 1953, עד שהצליח לטרפדה כליל. התנהלות זו עיצבה את דפוס היחסים גם בשנים שלאחר מכן: התנגדות בירוקרטית מצד משרד החינוך, דיונים אינסופיים והקמת ועדות שאף פעם לא התכנסו התישו את הצבא ובסופו של דבר הכניעו אותו.
לפעמים בחר משרד החינוך גם בדרך של עימות ישיר. כך למשל, אחד המפקחים במשרד טען כי תוכניתו של הצבא "עלולה להכניס לבתי הספר יונקריזם ואף היטלריזם. כעם הנביאים והשלום אנו צריכים להתנגד לכך".
נשארנו עם הפנימייה הצבאית בחיפה
כשצה"ל ראה שתכניתו להקים מגמות צבאיות בבתי הספר אינה מתקדמת, הוא יצא בפרסומים בעיתונות, במטרה לייצר מנוף לחץ על משרד החינוך באמצעות החברה האזרחית. אבל גם כאן, בניגוד לרצונם של הרמטכ"ל ייגאל ידין והאלוף מרדכי מקלף, החברה האזרחית לא שיתפה פעולה עם הצבא ואף הביעה התנגדות לניסיונותיו להשפיע על הנעשה בבתי הספר.
כך למשל, אינטלקטואלים מהאוניברסיטה העברית ובהם הפרופסורים נתן רוטנשטרייך ועקיבא ארנסט סימון, הזהירו מפני התערבות הצבא בתחום חינוך הנוער וטענו שמדובר בחריגה מתחום סמכותו. גם אנשי ההתיישבות העובדת התנגדו להצעה להקים מגמות צבאיות בבתי הספר והסתייגו ממה שהם ראו כניסיון לייצר כת מתבדלת ומתנשאת שתתאפיין במשמעת נוקשה ובצייתנות עיוורת.
בסופו של דבר, כאמור, מתוכניתו הגדולה של הצבא נולדה הפנימייה הצבאית בחיפה, שפועלת מחוץ לבית הספר וללא השפעה על תוכנית הלימודים ועל הנהלים הנהוגים בו. תלמידי הפנימייה באים לבית הספר מדי בוקר, לומדים כמו התלמידים הרגילים ורק בסיום היום חוזרים לפנימייה הצבאית.
בסיכומו של דבר, כך נאמני, הצליחה המערכת האזרחית להדיר את הצבא מהתערבות במערכת החינוך. כלומר, אין מדובר ב"שוליות של מורים" אלא דווקא בעוצמה שלהם.