פאולו פריירה – עשור למותו: מורה כן , דודה – לא
מאת: נירה מאי
מקור: הד החינוך, אוקטובר 2007 (גיליון מס' 09, כרך פ"א)
במשנתו המקיפה של פאולו פריירה יש למורים – נכון יותר, למורות – מקום מרכזי. רק מורות ביקורתיות ומחוייבות יוכלו לחלץ תלמידים מהחברה הדכאנית שנולדו לתוכנה.
פאולו פריירה (1921-1997) – מחנך ברזילאי דגול ואחד מהוגי הדעות הבולטים במחשב החינוכית בשלושים השנים האחרונות – הוא מקור השראה ותקווה עבור שוחרי הצדק, השוויון והחופש העוסקים בתחום החינוך והחברה. לא רק בקרב העולם השלישי שגדל בו, ושהוא מזוהה עמו, ושמתוך הווייתו יצר, אלא גם בקרב מחנכים, חוקרים ופעילים חברתיים בעולם המערבי הדמוקרטי המפותח.
לצד אופייה ושורשיה הלוקליים ממשנתו החינוכית-חברתית של פריירה היא בעלת ממד אוניברסאלי, ייחודיותה המהפכנית של משנתו ניכרת בקשר הדיאלקטי שיצר בין חינוך, אידיאולוגיה ופרקטיקה פוליטית. פריירה טען שבכוחו של החינוך לסגל בני אדם לעולם החברתי ולמציאות הקיימת, אל גם לאפשר להם לחוות יכולת ורצון לשנות אותם- לשנות את החברה הדכאנית ולבנות חברה צודקת, שוויונית ודמוקרטית יותר. משנתו הפדגוגית-חינוכית גובשה במהלך שנים רבות, במדינות וביבשות שונות בעולם, במציאויות היסטוריות נבדלות, בחסות משטרים דכאניים מצד אחד ומשטרים דמוקרטיים מפותחים מצד אחר. אלה השפיעו על הפרקטיקה החינוכית שמימש ועל התיאוריה שהגה וכתב, ותרמו ליצירת תורה חינוכית כוללת, שהשתנתה במהלך התפתחותה ומכילה – כדרכן של תורות מקיפות – לא מעט מתחים וסתירות.
מתוך הפרספקטיבה שנוצרה בעשור שלאחר מותו הכותבת (ד"ר נירה מאי) מתארת את יחסו המיוחד של פריירה למורים ולמורות, שראה בהם עמיתים למקצוע, לדרך ולחלום. רוסה מריה טורס כתבה בהקדמה לספרו של פריירה מורה, כן דודה, לא: מכתבים למי שמעז ללמד (1993) את הדברים הבאים: "פריירה כותב ספר למורים – ליתר דיוק למורות – בבית הספר היסודי הציבורי, לא כדי להאשימן, אלא להגן על זהותן ולהעניק לגיטימציה למקצוע ההוראה, לא כדי לרדות בהן, אלא כדי לאתגר אותן, לא כדי להכתיב להן משימות, אלא כדי לקיים אתן דיאלוג".
התייחסותו של פריירה להכשרת המורים והמורות
תורתו הפדגוגית של פריירה מתייחסת לכל ההיבטים של מערכת החינוך ובית הספר. פריירה ראה בבית הספר קהילה פתוחה שכל חבריה- החל בשומר, במנקה ובטבחית, עבור בתושבי השכונה וכלה בהנהלה, במורים ובהורים – משתתפים במאמץ החינוכי. אתרכז כאן בהיבט אלד בלבד – בעמדתו של פריירה על הכשרת מורים ומורות.
פריירה חשב שחינוכם של המורים הוא מימד מכריע בהנחת תשתית מוצקה ומתמשכת לקידום פרקטיקה חינוכית שתכליתה פיתוח אזרחות ביקורתית בקרב התלמידים. לפיכך, המורה צריכה לדידו להיות אינטלקטואלית ומנהיגה חברתית. לשם כך יש לחנך את המורה לתודעה פוליטית-פדגוגית. עליה להיות מעורבת בפוליטיקה – להיות מסוגלת לנתח את האינטרסים המנוגדים ואת הסתירות המאפיינות את החברה, להציג חלופות, לפעול להגשמתן.
פריירה התנגד לצמצום חינוכה של המורה לכדי אימון במיומנויות הוראה. להפך, יש לחנך את המורה להיות אשת מקצוע חושבת בעלת תודעה פוליטית אוטונומית. אוטונומיה היא תכונה מהותית הנדרשת מהמורה, הואיל ועליה לקבל החלטות, לנתח מצבים, ואף לסרב לעמדות אידיאולוגיות ולדרישות מערכתיות העלולות להחליש את המורים ואת התלמידים.
פריירה קבל על האימון הטכני שמורים מקבלים. אימון זה, הוא טען, מאפשר להם ליישם תכניות לימודים סטנדרטיות, שמתאימות לכל סוג כיתה, לכל הקשר ולכל אוכלוסיה, בלי להתחשב בהבדלים ההיסטוריים התרבותיים והסוציו-אקונומיים המאפיינים את הלומדים בבתי הספר השונים.
"המורים" הוא כתב "הופקעו מהחלטות". מקבלי ההחלטות נמצאים הרחק מהם, אינם מקיימים עמם דיאלוג ואינם מתעניינים בצרכים שלהם. פיתוח תכניות הלימודים נמצא בידי פקידים ולא בידי המורים העובדים בשטח: כך החשיבה מופרדת מהפעולה, התיאוריה מופרדת מהפרקטיקה, והמורה הופכת לביורוקרטית נוספת שמנציחה את הסדר החברתי הקיים.
פריירה טען כי עשייה (פרקסיס) פדגוגית-פוליטית משחררת מחייבת המצאה ויצירה של שפה ביקורתית, כבר בשלב חינוך המורים. שפה ביקורתית וחתרנית זו מיועדת לטוות קשרים הדוקים בין תוכניות הלימודים ובין החברה, ולפתח בתודעת המורים והתלמידים אזרחות פוליטית ההולמת את המאבק האזרחי למען צדק חברתי, חירות ושוויון.
נוסף על התודעה הפוליטית פריירה ביקש גם לפתח מורה חוקרת בעלת סמכות משחררת. הפעולה המחקרית לדידו אינה תוספת נלווית להוראה, אלא חלק בלתי נפרד ממעגל הידיעה, המורכב מלמידה ומחשיבה על ידע קיים ומיצירה של ידע חדש. ללמוד, ללמד, לחקור, להתנסות, לחשוב, לתקשר הן פעולות מתמשכות ואינסופיות. בהתחלת תהליך ההוראה, בשלב חינוך המורים, מורת המורים הביקורתית והמשחררת צריכה לחקור יחד עם תלמידיה את תכניות הלימודים, לגלות בה היבטים חבויים, לחשוף מי הם הנהנים העיקריים מתכניות הלימודים, לגלות בה היבטים חבויים, לחשוף מי הם הנהנים העיקריים מתכניות הלימודים, ומי ממודר ומופלה. על מורת המורים לחקור ולהגדיר עם תלמידיה באיזו חברה הם מעוניינים לחיות, מי הסמכות הפדגוגית-פוליטית המייצגת חברה דמוקרטית ואזרחות ביקורתית, מה הקשר בין החומר הנלמד לבין המציאות, אילו אינטרסים משרת חומר הלימודים ומה הן הפרקטיקות הפדגוגיות המשחררות.
מורה משחררת היא מורה שמאתגרת את הלומדים לקרוא את המציאות, לנתח ולפרש אותה, להקנות לה משמעויות, ליצור התחייבות פוליטית, ולרכוש את הכישורים שיאפשרו לתלמידיה להיאבק במצבי דיכוי ואפליה, לשים להם קץ. מורה בעל סמכות משחררת וחוקרת חושפת ומגלה בחומר הלימודי ובדיאלוג עם קבוצת הלומדים את הזיכרונות הנשכחים, מוציאה לאור היסטוריות נסתרות, התנסויות, נרטיבים וסיפורים שהשיח הציבורי הפורמאלי מעלים.
כפועל יוצא מעמדה זו על המורה להבין ולכבד את השפה שתלמידיה מדברים. גם אם זו אינה השפה התקנית הנהוגה בשכבות החברתיות החזקות. נדרש ממנה לכבד את הידע שהוא תוצר של התנסות הלומדים, לפתחו ולהעשירו כדי להופכו לידע ביקורתי, חדש ויצירתי.
עוד נדרש מהמורה לפתח סקרנות ביקורתית, חתרנית ובלתי נדלית, לתת דוגמא אישית, להיות נכונה להשתנות מבחינה שכלית ורגשית, לאמץ זהות תרבותית ברורה, לתת תנאים ללומדים להגדיר את זהותם על כל מרכיביה וגווניה, לעמוד במאבקים, לגלות סתירות ומצבים בלתי פתורים, להכיר ביופי, להיות בעלת יכולת לאהוב, להרגיש, וליצור דיאלוג עם הזולת.
בעידן שהמדיניות החינוכית מרחיקה את המורים ממרכז קבלת ההחלטות, מקצצת בשכרם ורומסת את מעמדם פריירה כותב אל המורים – עובדים מהמעמד הפרולוטארי – מתוך הזדהות וכאב, ומנסה לפתח עמם דיאלוג ולהציג בפניהם חלופות. פריירה פונה אל המורים בפועל ואל המורים העתידיים מתוך הזדהות, אך גם בתובענות.
פריירה מקדיש למורים את הספר מורה, כן דודה לא (Professora sim,tia nao, 1992)
הספר פונה במכוון אל המורות, כדי להעצים את בעיית המגדר בהוראה ולהציג פן נוסף של הדיכוי המקצועי. המחבר רואה בבעיית המגדר טעם נוסף למאבק חינוכי וחברתי באמצעות
פרקטיקה פוליטית ומשחררת. "מורה איננה דודה" הוא טוען, הבנה ביקורתית של תפקיד המורה מכוונת למניעת גימודה לכדי "דודה".
במורה כן, דודה לא, פריירה מציג טיעונים נגד פיחות ערכו של מקצוע ההוראה, בין היתר בשל היותו מקצוע נשי. הוא תובע מהאיגודים המקצועיים לדרוש בתקיפות ובלא פשרות שכר הולם למורות. כמו כן, הוא מעמיד את המורות בחזית המאבק נגד עוולות השלטון. העמדת האישה-המורה בקדמת המאבק נגד השיטה היא אמירה ברורה של פריירה כלפי החברה הברזילאית – חברה גברית שוביניסטית.
פריירה נותן אמון באישה ובוטח בכוחה לשנות סדרי חברה. הוא מאמין שנשים מסוגלות להתמודד עם הנשרת תלמידים מהשכבות המדוכאות, עם הסוואת המציאות מעיני הלומד ועם האידיאולוגיה השלטת, שמעוורת ומסלפת את ההכרה, הוא מעודד את המורות להיאבק למען העצמה ואוטונומיה מגדרית, אינטלקטואלית ורגשית, שתספק להן תשתית לביצוע פרקטיקה פדגוגית-פוליטית מודעת, אחראית ומאפשרת.
בעיית המגדר בהוראה העסיקה את פריירה מאז הביקורות שהטיחו נגדו קבוצות פמיניסטיות מיליטנטיות בשנות ה-70, לאחר שפרסם את ספרו פדגוגיה של מדוכאים. פריירה הקשיב לביקורת שנמתחה נגדו בדבר השפה הגברית שהשתמש בה בכתביו, ומאז פנה בשפה ברורה ומפורטת אל שני המגדרים. הוא תיקן ברוח זו גם ספרים שכתיבתם קדמה לביקורות.
פריירה מעניק בכתביו מקום מרכזי לשפה. לכן, מנקודת מבט של מקום השפה בהשפעה האידיאולוגית, פריירה מתחזק בדעה שבעיית השפה (שימוש זכר או נקבה) אינה בעיה דקדוקית גרידא, אלא בעיה אידיאולוגית. אפליית נשים על בסיס מגדרי היא צורה קולוניאלית, שעדיין מלווה את ההוראה ואת חיי החברה באופן בולט ומכריע, והיא מנוגדת לכל תפיסה מתקדמת של הגבר והאישה. הוא טוען: " שינוי השפה הוא חלק משינוי העולם. הקשר שפה-חשיבה-עולם הוא קשר דיאלקטי, תהליכי וסותר. ברור שהתגברות על השיח הגברי, כמו התגברות על כל שיח סמכותני, מעמידה אותנו לפני הצורך להתאמץ ולנהוג בפרקטיקות דמוקרטיות נוספות.
חשוב לציין כי פריירה לא טיפל בבעיית המגדר בהרחבה ולעומק. הוא לא עסק בבעיות של מגדר באופן ספציפי, אלא ראה בנשים חלק מתוך קבוצה שלמה של מדוכאים. לעניות דעתה של הכותבת, זו הייתה אסטרטגיה מודעת: פריירה רצה למנוע פיצול סקטוריאלי ופילוג בין קבוצות של מדוכאים בחברה. היות שהפרקטיקה החינוכית עבורו היא גם פרקטיקה פוליטית פילוג בין אזרחים מדוכאים מחזק את בעלי הכוח ואת השליטה בחברה הקפיטליסטית לרעת הרוב המדוכאה. לכן, במסגרת מערכת חברתית שאינה מגלה עניין מיוחד בחלשים שבתוכה, מתוך הכרה במצוקות המיוחדות של המורים ומתוך כבוד להוראה, פריירה ניתח את הקשיים העולים במפגש הייחודי בין מורים ללומדים, מפגש הלוקה בכל התחלואים של החברה הקפיטליסטית.
פריירה סברה שעל המורים להפנות את עיקר דאגתם אל המונשרים, אל הנשכחים, ואל קורבנות הדיכוי של החברה ושל מערכת החינוך. עליהם לפתח רגישות כלפי המדוכאים במערכת החינוך ומחוצה לה, לגלות עניין עמוק בגורלם של אנשים צעירים במערכת החינוך ומחוצה לה.
yyya
העבודה של פריריה
מסקרן ומתאים לתפיסתי החינוכית והפדגוגית. אשמח ללמוד ולהעמיק