על בטלותו של חינוך פטריוטי-קוסמופוליטי במדינת היהודים
גוסקוב, ע. (2017), על בטלותו של חינוך פטריוטי-קוסמופוליטי במדינת היהודים, דפים, 65,
עמ' 33-11
קישור למאמר המלא
לקריאה נוספת
איך ללמד שיעורי חברה וחיבור בעידן הרשתות החברתיות
על דמוקרטיה ועל חינוך לחשיבה ביקורתית
מבוא
שאלת החינוך לפטריוטיות עולה לנוכח הגלובליזציה, בעיות סביבתיות המחייבות פתרונות כלל-עולמיים, היחלשות מדינות הלאום, הגידול בשיעורי ההגירה והתחזקותה של הרב-תרבותיות.
דין זה רלוונטי במיוחד לישראל, חברה מפוצלת בין כמה שבטים יריבים שלכידותה החברתית מתערערת.
התפישה הקוסמופוליטית, שמזוהה עם הוגים כעמנואל קאנט ומרתה נוסבאום, מבקשת להנחיל לתלמידים ראייה המקדשת את המשותף לכל בני האדם, את הסובלנות, השוויון וההתחשבות באחר – ולא את הייחודיות הלאומית, האתנית או הדתית שלהם. קוסמופוליטים רבים מאמינים כי חירות ושוויון חיוניים למימוש האישי של הפרט, שהוא ערך חשוב בעיניהם.
הטענה המרכזית
חינוך לקוסמופוליטיות אינו ישים במציאות הישראלית.
מבנה המאמר
הצגת העמדה הקוסמופוליטית.
העמדה הקוסמופוליטית הציונית והיהודית, של הוגים כהרצל ועמנואל לווינס.
הסבר מדוע השאיפה לחינוך קוסמופוליטי אינה ריאלית, ואף אינה רצויה, במציאות הישראלית.
הגדרת מושגים
עמדה שוביניסטית – לפי עמדה זו, "ארצי צודקת תמיד".
פטריוטיזם קוסמופוליטי – עמדת הפטריוט שמושא אהבתו הוא העולם כולו ואשר דאגתו נתונה לכלל בני האדם בעולם.
קוסמופוליטן מתון – מחזיק בעמדה לפיה הזהות, ההיסטוריה והניסיון המשותפים לבני אותו לאום חשובים, אך אינם גוברים על עקרון הכפיפות לערכי צדק אוניברסליים.
קוסמפוליטן קשה – מתנגד לרגש הפטריוטיות הלאומית בשל אמונתו במוסר אוניברסלי, דורש מהיחיד להתנתק מכל עניין מקומי ונוהג בבני ארצו באופן אובייקטיבי ונטול רגש.
קוסמופוליטיות רכה – משלבת בין אוניברסליזם לבין קבלת השונות בין קבוצות שונות, תומכת בהמשך קיומן של מדינות לאום המבטיחות צדק בין גבולותיהן ומתבססות על הדאגה האנושית הטבעית לקרובים לנו ביותר.
חינוך לקוסמופוליטיות – גרסת החזון הציוני של הרצל
ב"אלטנוילנד", הרומן שפרסם ב-1902, תיאר הרצל חברה חדשה, לא מדינה, שבה ימצא העם היהודי מזור לסבלותיו. גיבורי הספר מתאפיינים ברגשות קוסמופוליטיים ועל לאומיים, ואינם נמנעים מיצירת קשרים עמוקים עם העולם האנושי כולו. הם מקיימים מפגש יומיומי עם בני עמים שונים, וחיים איתם בשלום ובאחווה: "בני כל העמים: ערבוביה של סינים, הודים וערבים" (הרצל 1997/1902, עמ' 53).
ב"אלטונוילנד" אין צבא, לעברית אין מעמד מיוחד, מוענק לכולם חופש דת מוחלט, לאף מדינה אין בעלות על המקומות הקדושים, וזרים חשים כאורחים רצויים. הסובלנות היא ערך והתרבות אינה מסתגרת אלא פתוחה לקלוט רעיונות מרחבי תבל, כדרך להרבות חוכמה. היהודים מסייעים בהחזרתם של צאצאי העבדים השחורים לאפריקה, מציעים מרפא לחולים מכל ארצות אסיה וצפון אפריקה, מסייעים לנפגעים באסונות טבע ומארחים בירושלים כנסים בינלאומיים של אוהבי שלום.
"החינוך לגלותיות" של אילן גור-זאב והקוסמופוליטיות של ג'ורג' שטיינר
גור-זאב מבקר את "החינוך המנרמל" בישראל, חינוך שלדעתו מטיף לפטריוטיות מקומית ומבקש למזג בין הלומדים, לטעת תחושה כי הלאום היהודי נפרד ומיוחד וליצור קבוצה לאומית אחת המתקיימת בתוך בית לאומי אחד. גור-זאב סבור כי בעקבות כך אין מתאפשרים לפרט שחרור עצמי ואוטונומיה. לדעתו, כתוצאה מכך ישראל מתאפיינת באלימות, אי צדק, התמסרות לכלל ואחיזה נוקשה ומקובעת במיתוסים הישראליים. לדעתו, המשך האלימות יוביל להפיכת ישראל ל"ספרטה של מנוולים", וייתכן שתתלווה לכך קיצוניות דתית – "ספרטה בקפוטות".
תחת זאת מציע גור-זאב לטפח יחיד אוטונומי המורד במצב הקיים, מתגבר על המובן מאליו החברתי מתוך אחריות לאחרים ואינו נופל קורבן פסיבי לפס הייצור הכלכלי-טכנולוגי. השאיפה היא לכונן יהדות גלותית שמתאפיינת בתנועה מתמדת ממקום למקום, ללא בית וללא יעד סופי שהיא מבקשת להגיע אליו ולהישאר בו לנצח. התלמיד הגולה של גור-זאב מתחנך ב"חינוך שכנגד" (נגד החינוך הקיים), ומקבל את הכלים הנדרשים לחיים עכשוויים בגלות בתוך עולם רב-תרבותי ופוסט מודרני, שמחייב השתחררות מאתנוצנטריות ומעקרונות יהודיים מסורתיים.
באופן דומה, קורא ג'ורג שטיינר ליהודים למלא את ייעודם לחנך את האנושות להכנסת אורחים, ומציע להם לוותר על המולדת הטריטוריאלית ולהחליפה בטקסטים הקדושים ובפרשנויותיהם – הבית היהודי האמיתי, זה ששמר על היהדות במהלך כל הדורות. היהודי, הנודד מבחירה, לקוח את ביתו – כלומר את הטקסט היהודי – לכל מקום בגלות. כך משמר הטקסט את הגלות ומונע מזהותו של היהודי להיות טריטוריאלית. תחת זאת זהותו הנבחרת היא טקסטואלית.
ביקורת על האפשרות לחינוך לקוסמופוליטיות בישראל
המאמר מציג סדרת השגות על הטענה כי חינוך קוסמופוליטי אפשרי וכדאי, ובפרט בישראל:
1. ההנחה כי קיימים ערכי אמת ותבונה אוניברסליים אינה מבוססת, שכן האוניברסליזם הוא אידיאולוגיה הנטועה בהכרח בתוך מסורת היסטורית ותרבותית מסוימת.
2. המשמעות של טוב אוניברסלי נקבעת בהתאם לתרבות – אין לראות בערכים דבר מה נצחי וקבוע, מפני שהם מתפתחים ומשתנים בכל התרבויות.
3. קבלתה של העמדה האוניברסלית עלולה להביא לכפייה של ערכים אוניברסליים-לכאורה על תרבות המבקשת לדחותם.
4. אין הכרח לראות את ההתאגדות הדמוקרטית במדינה כשרירותית, וניתן לראותה דווקא כביטוי להסכמה של אנשים חופשיים המשתייכים לאותו עם לחיות ביחד במקום מסוים.
5. משטר כלל-עולמי עלול להיות עריץ ולא ליישם דמוקרטיה אוניברסלית.
6. אין סתירה בין גילוי מוסריות לכל בני האדם לבין התקשרות רגשית לחוקה ספציפית של מדינה ספציפית או לקיום קשרים מיוחדים עם בני המשפחה ובני הלאום.
7. למדינה הדמוקרטית יש ערך עצמי ייחודי: בין גבולותיה מתקיימים חוק ותרבות המבטאים את רוחם הייחודית של תושביה.
8. חינוך לקוסמופוליטיות הוא חינוך לחיים בעולם מושלם, אך עולמנו הממשי כולל רוע ואלימות: קיומה בעולם קוסמופוליטי של מדינת לאום נטולת לאומיות הוא אוטופיה.
9. קוסמופוליטים וגולים רבים נהנים מפירותיה של המדינה (ביטחון, הצעת מקלט במקרה של רדיפה) – אך אינם שותפים במאמצים להקים את המדינה ולהגן עליה.
10. במציאות הממשית מעדיפים רוב בני האדם קבוצות מסוימות ואנשים מסוימים, והם נוטים לקדם את ענייניהם האישיים ואת אלה של הקבוצות והאנשים האלה.
11. רגש פטריוטי יכול להיות הכרחי בפרויקטים לאומיים חשובים המצריכים נכונות של יחידים להקריב עבור הכלל. כך למשל ישראל נמצאת בעימות אלים עם שכניה, ולכן זקוקה לפטריוטיות של אזרחיה.
12. הניסיון ההיסטורי של הגולה לימד כי אנטישמיות ושנאת זרים טבועות בתודעה האנושית, ולא ניתן להבטיח לאורך זמן את התקבלותם ושלומם של היהודים בעולם קוסמופוליטי. אין זה סביר לחנך את תלמידי ישראל לשאוף להתאזרח במדינת עולם אנטישמית.
13. אנשים אינם אטומים חברתיים או איים בודדים, אלא חברים בקהילות ופועלים בתוכן. הם זקוקים למולדת, לתחושת שייכות לקבוצה ולסולידריות. למתחנך ברוח קוסמופוליטית חסר רכיב חשוב במנגנון של בניית הזהות העצמית: מאפיינים שמקורם במקום, בחברה ובמדינה.
14. ישראל היא מדינת הגירה ויש בה מתחים בין הקבוצות השונות, לכן חיוני למצוא מצע משותף שידרבן אותם לשתף פעולה וימנע את הגברת החיכוכים והעימותים ביניהם.
15. השבטים השונים בישראל –הדתיים-לאומיים, הערבים, החרדים ואפילו החילונים – אינם מעוניינים ברעיון הקוסמופוליטי ומעוניינים בשימור אלמנטים פרטיקולריים בזהותם.
ביבליוגרפיה
לרשימת המקורות המלאה (בתחתית המסמך)
לרשימת המקורות המלאה (בתחתית המסמך)