סטודנטים בתכנית "רביבים" של האוניברסיטה העברית

 

את הקבוצה התוססת והמגובשת של "רביבים" קל לזהות ברחבי הקמפוס בהר הצופים, ולא מפני שאת האיי-קיו רואים על המצח, אלא בעיקר בגלל שבתוך החבורה הזו נוצרו קשרים מיוחדים ועמוקים בין הסטודנטים הדתיים לחילונים. אבל אל תיטעו, "רביבים" זה ממש לא "פנים אל פנים" וגם לא "גשר".
ועדת שנהר, שבדקה את לימודי היהדות בחינוך הממלכתי, המליצה על תגבור לימודי היהדות בבתי ספר הממלכתיים, ועל הכשרת כוח הוראה חדש לשם כך. המלצות הוועדה (שהוגשו בשנת 94') הניעו את חברי הסגל של האוניברסיטה העברית בירושלים, ואת "מרכז מנדל להמשכיות יהודית", לגבש את תכנית רביבים. התכנית, שהוקמה לפני שבע שנים, הציבה לה מטרה להצמיח מורים בעלי שיעור קומה בתחומי היהדות. במהלך ארבע שנים עמוסות, אמורים משתתפי התכנית לסיים תואר ראשון בחוגים למקרא ולימודי יהדות, תעודת הוראה, ותואר שני באחת מהדיציפלינות הקשורות ליהדות. במהלך שנות לימודיהם הם זוכים למלגה נדיבה, ובתמורה הם מתחייבים ללמד יהדות במשך ארבע שנים בבתי ספר ממלכתיים.
ד"ר ברוריה ביטון-אשקלוני החליטה להיענות לאתגר, ולכהן כראש תכנית רביבים, רק בזכות בתה. הבת הצעירה למדה בתיכון הניסויי, תיכון ממלכתי קטן ופתוח במרכז ירושלים, והשתתפה בתכנית מיוחדת שבה ניגשה קבוצה של תלמידים לבחינת בגרות בתורה שבעל פה בהיקף של חמש יחידות לימוד, בהנחייתו של המורה צחי וייס, בוגר רביבים. עם תום הלימוד לבחינת הבגרות, המשיכה הקבוצה לקיים מפגש שבועי של לימוד משותף גם בחודשי הקיץ, ורובם החליטו להמשיך את הלימוד במכינות קדם צבאיות. סבה של ביטון-אשקלוני הביא עמו ממרוקו ספרי יהדות רבים ועתיקים, אך היא לא הצליחה לעניין בהם את בתה. אבל במקום שבו נכשלה היא, הצליחו בוגרי רביבים.
ביטון-אשקלוני, העומדת גם בראש החוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית ומתמחה בנצרות הקדומה, משוכנעת שראוי ללמד יהדות בפרספקטיבה השוואתית: "אי אפשר לנתק את המקרא מהמזרח הקדום, את היהדות של ימי בית שני מהסביבה הפגאנית, ואת היהדות של ימי הביניים מהעולם הנוצרי. הוראת היהדות צריכה להיעשות תוך חשיפת התלמידים למקורות היהדות השונים והמגוונים, בצורה מעמיקה ובקונטקסט היסטורי אינטלקטואלי רחב".
כואב לה לראות איך חלק מהגל האופנתי של לימוד יהדות בחברה הישראלית הוא לעתים ססגוני וחווייתי, אך גם שטחי ורדוד: "היהדות היא לא קישוט ולא פולקלור, אלא תרבות עשירה ורבת פנים שלה טקסטים מורכבים ומרתקים בעלי משמעות מעצבת, ועל כן ראוי ללמוד אותם תוך עמקות ורחבות הדעת ולא כשעשוע. המטרה היא קודם כל אינטלקטואלית, אך השאיפה שלי היא שהמפגש של התלמיד עם הטקסט יוביל אותו גם לכבד את הטקסט ואת ההקשר שבו הובא. ללימוד אין קשר לאמונה או למחויבות הלכתית, אך היכרות מעמיקה של התלמיד עם המקורות השונים תשפיע על זהותו התרבותית, ותחזק בו פתיחות אינטלקטואלית והבנה כלפי האחר".

 

מסחר בשעות הלימוד

תכנית רביבים שוכנת בבניין על שם יצחק רבין, המכונה בשם היומרני משהו "המרכז העולמי למדעי היהדות". הבניין היפה והמפואר הזה, המשלב אבן ירושלמית עם חלונות זכוכית רחבים הפונים אל תמונת נוף פנורמית של מדבר יהודה, מעיד על המעמד המרכזי שלו זוכים מדעי היהדות באוניברסיטה. על פי הערכתה של ביטון-אשקלוני אין עוד תכנית אקדמית במדעי הרוח שמשקיעים בה כמו בתכנית רביבים: "בעקבות דו"ח שנהר החליטה האוניברסיטה להרים את הכפפה, בנתה תכנית מאתגרת והקצתה לה משאבים רבים. בניגוד לדימוי שהאקדמיה היא מגדל שן המנותק מהחברה, הקמת רביבים מהווה תרומה חשובה של האוניברסיטה העברית לחינוך בארץ, לחברה כולה, ולשיח בין הזרמים השונים בחברה הישראלית".
מתחילת דרכה נהנית תכנית רביבים מתמיכה של קרן אבי חי, של משרד החינוך, של משפחת יסלזון, ושל קרנות נוספות התורמות לאוניברסיטה העברית.
- תכנית רביבים הכשירה כבר קרוב לשישים מורים ליהדות שכולם השתלבו במערכת החינוך, עם זאת הבנתי שחלק מהם מלמדים את מקצת השעות בהתנדבות, מדוע?
"מערכת החינוך בארץ עוברת תהליך של הפרטה, ומדינת ישראל מתעלמת מכך. ההפרטה המדאיגה ביותר היא במסחר שמתנהל בשעות לימודי היהדות בבתי ספר ממלכתיים. לב לבייב קנה שעות מורשת וכפה על בתי הספר את תכניות הלימוד שלו, ומכון הרטמן רכש אף הוא שעות יהדות בבתי ספר. בעקבות המצב העגום הזה פנינו למשרד החינוך, ראש תכנית 'אופקים' באוניברסיטת תל אביב, שהיא תכנית דומה לרביבים, ואנוכי, בדרישה להקצות תוספת שעות יהדות בבתי הספר הממלכתיים. לא יעלה על הדעת שבוגרים שלנו, שהם מורים שזכו להכשרה הטובה ביותר, מלמדים בחלק מבתי הספר את מקצת השעות בהתנדבות, כי אין מספיק שעות להוראת היהדות".
- האם אתם משתדלים לשמור על יחס מאוזן במספר הסטודנטים הדתיים והחילונים?
"בפירוש כן. האיזון חשוב לנו. באופן טבעי מועמדים דתיים נמשכים מאוד לתכנית, יש להם רקע רחב יותר ביהדות, וכן מעמד המורה בחברה הדתית הוא חיובי יותר. יחד עם זאת אני מתקשה לקבל את ההגדרות הללו של דתי וחילוני. השאלה כיצד כל אחד נוהג בביתו היא לא רלוונטית בתכנית".
ביטון-אשקלוני היא ילידת חצור הגלילית, ילדת פריפריה שהובאה בעזרת האגודה לקידום החינוך לירושלים כדי לזכות בחינוך ברמה גבוהה. היא בוגרת מחזור א' במדרשית עמליה, והיא מלאת שבחים לאיכות ההוראה של מוריה ולסגנון הפלורליסטי שאפיין את עמליה בשנותיה הראשונות. "אני זכיתי לטוב ביותר, ולכן חשוב לי מאוד שהסטודנטים שלנו יגיעו גם לפריפריה. במקביל אנחנו משתדלים לעניין גם סטודנטים מהשוליים הגאוגרפיים והתרבותיים של המדינה בתכנית".
למרות החשיבות שמייחסת ביטון-אשקלוני לפריפריה, כמחצית מהבוגרים של רביבים עובדים כיום בירושלים. גרעין קטן מבוגרי מחזור א' מתגורר בבית שמש ומלמד בה.

יהדות בערבה

עפרי גבע היא אחת מבין קומץ הבוגרים שהתפזר לפריפריה. זו שנתה השנייה בחינוך בבית הספר שיטים בערבה, שבו היא מחנכת ומלמדת תנ"ך. זהו בית ספר קטן ואינטימי שלומדים בו בני המושבים מהאזור, כיתות הלימוד מכילות עד 25 תלמידים, ויש בו התנאים הנוחים ביותר ללמד וליצור קשר אישי עם התלמידים. בשל עבודתה באזור ספר היא זכאית לתמריצים ממשרד החינוך, שמחזקים אצלה את הרגשות החיובים ביחס למעמדה המקצועי: "אני באה בשמחה לעבודה, אני אוהבת לפגוש את הנערים והנערות, ללמד וללמוד יחד תנ"ך. בשונה מחברים שלי שמלמדים במרכז".

- לאיזה סוג של יהדות את מחנכת?
"אני מאמינה שכל מורה מקצועי הוא מחנך. דרך לימוד התנ"ך נוגעים כל הזמן בסוגיות אנושיות ובסוגיות שקשורות לזהות שלנו. לפעמים ערכים מן המקרא מתיישבים עם הערכים שבהם אני מאמינה, או עם הערכים שבהם מאמינים התלמידים, ולפעמים לא. בסופו של דבר אני באה לכיתה עם מצפוני ועם אישיותי. בעיניי התנ"ך הוא טקסט קסום ומדהים, ואפשר ללמוד אותו ולאהוב אותו גם בלי לקיים תרי"ג מצוות. בהתחלה היה לי קשה להסביר לתלמידים שהמורה לתנ"ך לא חייבת להיות בקיאה בענייני הלכה, ושהיא אוהבת ולומדת את ספר הספרים גם בלי להאמין שכל הדמויות המוזכרות בו אכן פעלו בעבר". עפרי מעידה על עצמה שבתכנית רביבים היא הייתה סמן קיצוני באתאיסטיות שלה.
בלימודי תעודת ההוראה בתכנית רביבים מושם דגש רב על עבודה מעשית. המפגש של הסטודנטים עם השטח הוא הדרגתי ומבוקר, וכבר בשנה הראשונה הם מלמדים שעה שבועית אחת עם הדרכה פדגוגית צמודה. מספר שעות ההתנסות בהוראה עולה בהתאמה בכל שנה. עפרי מאשרת שהשיטה הזו מוכיחה את עצמה: "הגעתי לעבודה בשטח עם מטען רוחני ועם הרבה מוטיבציה. בזכות השעות שלימדתי תוך כדי הלימודים באוניברסיטה, ההיכרות שלי עם בתי הספר הייתה הדרגתית ולא הופתעתי מהמפגש עם התלמידים".

מורים מזן חדש

בשונה מסטודנט רגיל, שהוא בדרך כלל בודד בקמפוס, הסטודנט של רביבים הוא חלק מחבורה. המקום המרכזי שבו מתגבשת הקבוצה הוא מפגשי "צוותא". מפגשים שבועיים אלה הם סדנאות לימוד לא פורמלי. רפרוף בכותרות שניתנו למפגשי הצוותא השונים מציג קשת רחבה ומעניינת של נושאים: "להיות מורה והיחס לאחר", "מחשבות על לוח השנה העברי", "פרקים נבחרים במוזיקה יהודית", "הכרת תודה", "שימו לב אל הנשמה", "עבודה רפלקטיבית בעזרת מקורות היהדות" ו"בית מדרש יוצר".
אחד מהמנחים של מפגשי הצוותא הוא ד"ר אבינועם רוזנק, מרצה בחוג למחשבת ישראל. "חווית המפגש שלי עם המערכת החינוכית הותירה בי רושם קשה. מושגים של הצטיינות אקדמית ותחושה של רוחב דעת הפכו למוצר נדיר בין בוגרי המכללות לחינוך. דבר זה מקרין באופן מיידי על איכותם של המורים ועל מעמדם בעיני תלמידיהם בפרט ובעיני החברה בכלל. המטרה בהקמת רביבים הייתה לבנות מסלול מיוחד של הכשרה, שיצליח למשוך את הטובים ביותר, ויעניק להם את התנאים האופטימליים כדי שיוכלו לצמוח ולהפוך למורים הטובים ביותר", מתאר רוזנק את הדחף שהניע אותו להיות בין מקימי רביבים.
"לטעמי, המטרה של תכנית רביבים", מסביר רוזנק, "היא לחולל מהפכה כפולה: בחינוך ליהדות ובעולם האקדמיה. המושגים 'מחקר' ו'הוראה' נתפסים כשני תחומים שונים לחלוטין, אבל בעיניי אלה שני תחומים שמפרים זה את זה. היכולת ללמד היא מדד להבנה ולבהירות המחקרית. השלב של העברת החומר אל אוזני התלמיד הוא שלב חיוני להבהרת המחקר לחוקר עצמו. רביבים אמורה להכשיר זן חדש של מורים, שיש להם גם מצוינות בהוראה וגם ידע נרחב של חוקרים צעירים. אני גם מאמין שסגל האוניברסיטה הקושר עצמו למשימה חינוכית זו, צומח אף הוא ומשנה את פניו. מפגשי הצוותא הם דוגמה קיצונית לעניין זה. במפגשים אמורה להתרחש פגישה בלתי פורמלית ושיחה הדורשת רגישות אנושית וחברתית; כישורים שלרוב לא נדרשים מהמרצה בקורסים הרגילים. התכנית כולה מעצימה את הזיקה בין מחקר לחינוך, וחניכי רביבים ישובו אל האוניברסיטה כדוקטורנטים וכחוקרים שעולם החינוך והתרבות היהודית לא זר להם והוא קשור בנפשם. ההשפעות של מפגשים אלה הן בעלות משמעות לטווח רחוק".
- אחרי הכל, לאחר שבוגרי רביבים ימלאו את חובתם ללמד, מדוע שימשיכו לעסוק בהוראה? הרי זה מקצוע לא מתוגמל ואין לאן לצמוח ממנו. האם רוב הסטודנטים לא יעדיפו להתקדם באקדמיה, שיש בה לפחות מעט כבוד?
"שאלה זו עולה שוב ושוב, ועצם הצבתה מעידה על טיבה של החברה הישראלית ועל תרבותה. מעמדו של המורה אינו גורל, אלא תוצר של שיקול דעת מוטעה ושל מניפולציות כלכליות ואנטי תרבותיות שיוצרות מצג שווא של טיב מקצוע ההוראה. כל זה נעשה כדי להצדיק משכורת רעב. זהו זלזול לא רק בחינוך היסודי והתיכוני אלא בתרבות וברוח בכלל. אותה מוטיבציה הרסנית - שלידתה בחטא - שהצליחה לרמוס את בתי הספר ואת המכללות לחינוך, עתה פונה להשלים את מלאכתה ולהרוס את ההשכלה הגבוהה בכלל. איני מכיר מקצוע נאצל יותר מההוראה והחינוך. מה יכול להיות חשוב יותר מעיצובם ומהצמחתם של בני אדם להיות בני תרבות? קשה להמיר את חווית המגע הבלתי אמצעי עם נפשו של התלמיד המתחנך; חוויה שזוכה לה המחנך, והיא זרה בדרך כלל לחוקר באוניברסיטה. מה גם שלאוניברסיטאות יחסרו סטודנטים מתאימים אם לא יהיו מורים מעוררי שאר רוח בבתי הספר. מדינת ישראל מאבדת את עצמה לדעת כשהיא אינה מתגמלת את משרתיה הנאמנים ביותר, שמפרנסים את רוחה. המורים שאחראים על עתידה של המדינה הופקרו, ומי שמשלם על כך היא החברה כולה. רביבים מבקשת ליצור מסגרת שתהפוך אבן שואבת עבור הטובים ביותר, כדי שהם יכלו להפוך למנהיגים חברתיים ותרבותיים. זהו תנאי הכרחי ליצירת מהפך במעמדו של המורה בישראל".
אכן, קשה להתעלם מהמנהיגות שמגלים בוגרי רביבים גם בתוך האוניברסיטה וגם מחוצה לה: לילי בן עמי הקימה בעזרת אגודת הסטודנטים מעון תינוקות בתוך הקמפוס, שיצר מהפכה של ממש בחיי האמהות שלומדות באוניברסיטה; בת עמי תור ביימה הצגות מרשימות שפנו לקהל הסטודנטים הרחב; שמולי בינג הוא בין מקימי "במעגלי צדק"; דודני אורסתיו הוא חבר קיבוץ תמוז בבית שמש, וזו רק רשימה חלקית.
רוזנק, שנפגע מעצם המונח "להתקדם" שבו השתמשתי בשאלתי, מסביר שלדעתו המושג "להתקדם", שמסתיר מאחוריו את ההנחה הסמויה שהטוב ביותר בשביל המורה הוא לצאת מן המסגרת הבית ספרית אל מרחב המחקר, נובע מזלזול בסיסי במקצוע. לדעתו מקצוע ההוראה מציע פעילות ארוכת טווח ומגוונת, ותפקידי החינוך רבים ומאתגרים: "כאשר למדתי בישיבת ההסדר הר עציון, וראשי הישיבה שלי היו הרב יהודה עמיטל והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין - שעל שיעורם הרוחני אין חולק - איש לא העלה על דעתו לשאול 'לאן הם יכולים להתקדם משם'. עיסוקם היה החינוך. המכיר בסגולותיו של החינוך מבין שהחינוך לא צריך יציאות חירום ומילוט".

שיח של חובות

- בוגרי רביבים משתלבים דווקא בהוראה של מקצועות היהדות. לאיזה סוג של יהדות הם מחנכים? האם הם מלמדים את הטקסטים היהודיים כפי שהיו מלמדים טקסטים הודיים, או שהם מנסים גם לחנך להזדהות עם ערכי היהדות?
"שאלתך נוגעת באחת הבעיות הבסיסיות של החינוך היהודי בזמננו: כיצד מקנים זהות יהודית, ומה ההבדל בין לימודים של רכישת ידע לבין לימודים שמעצבים תרבות? התשובה לשאלה זו מורכבת מכמה וכמה סוגיות משנה שלא ניתן לפורסן כאן. אומר רק זאת: כיום קשה מאוד לבתי הספר לחנך לזהות יהודית, כאשר מערכת החינוך רואה עצמה כמנגנון שתפקידו אינו חינוכי אלא מצומצם להענקת ידע בלבד. ההצלחה נמדדת בציוני בגרות גבוהים, והמורה הטוב הוא מי שהצליח להוביל את תלמידיו ליעד נכסף זה. אין כיום חינוך אלא משיכה של הדגם האוניברסיטאי אל בית הספר, ללא הבנה של מהות החינוך וללא מחשבה לגבי ההשלכות שמהלך זה מגלם בחובו. חוסר הביטחון של המערכת בתרבותה ובמחנכיה מתבטא גם בעובדה שלשיעורי חינוך - שבהם צריך להתרחש מפגש עמוק, מחנך ומצמיח בין המורה לתלמידיו - קרה אחד מהשניים: או שהם נעלמו לחלוטין בשל אילוצי תקציב של המערכת, או שהם הפכו לחסרי משמעות. בשיעורים אנמיים אלה המורה לא מתפקד כמורה וכמחנך אלא כמנהל דיון המחלק את רשות הדיבור בין תלמידיו. ככזה הוא מנוע מלהביע את עמדתו החינוכית והמוסרית. מצב זה נובע בין היתר מהתפרקות האמונה שיש מסרים שאליהם החברה מחנכת, ומאיבוד מעמדו של המחנך כדמות מובילה מבחינה מוסרית וערכית בעיני המערכת ובעיני התלמידים וההורים. כישורי המורה אינם יכולים אפוא להתבטא רק בידיעת החומר הנלמד, אלא גם בהצמחתו כאישיות רוחנית ותרבותית מובילה.
"דברים אלה קשורים גם למעמד ההוראה של לימודי היהדות. לדעתי יהדות לא יכולה להילמד כמקצוע תאורטי וטכני. מרכיב בסיסי בכל תרבות הוא עולם המעשה. עולם ההלכה הוא דוגמה אחת שלו, אולם לא צריכים להזדקק להלכה לשם כך. המבקשים לחנך ליהדות חילונית רחבה, שאינה מנת חלקם של אליטיסטים אינטלקטואלים בלבד, צריכים לתרגם את היהדות אל מרחב הקיום של קהילות חילוניות יהודיות, שמבטאות את יהדותם בעולם המעשה. זה דורש מערכת נורמטיבית של מחויבות לאורח חיים יהודי, ושוב, לא בהלכה עסקינן. דבר זה מחייב משהו נוסף - שהולך ונעלם באופן כללי מאקלים השיח במדינת ישראל - השיח בין התלמיד לתרבותו ובין התלמיד למוריו הוא לא רק שיח של זכויות (מגיע לי) אלא שיח של חובות (אני מחויב ל...). מתוך החובות שלי לזולת צומחות זכויותיו של האחר. שיח המבוסס על זכויות בלבד יוצר קהילה של אינדיווידואליסטים המבקשים לחטוף את שמגיע להם תוך ניכור והפקרת החלש. לדעתי היהדות היא מסגרת מחייבת, ומתוכה יש לעצב את מי שאנחנו רוצים להופכם ליהודים".
- עד כמה סטודנטים דתיים בוגרי רביבים המשתלבים במערכת החינוך הממלכתית צריכים להשאיר את הדתיות שלהם בצד?
"ברור שסטודנטים דתיים שהתקבלו לרביבים אמורים להיות בעלי יכולת ונכונות לעמוד מול כיתה בלי לרצות להחזיר את התלמידים בתשובה. הצמיחה שמלווה את הסטודנטים של רביבים גורמת להם בהכרח להשתנות. לא הרי הסטודנטים בהגיעם אל האוניברסיטה, על אף המורכבות שבעולמם, כהרי אותם סטודנטים לאחר הכשרה של ארבע שנים. דומני שלאחר שנות הלימוד בצוותא הסטודנט החילוני הוא פחות חילוני והדתי פחות דתי. במלים אחרות: הדיכוטומיה המוכרת והשחוקה - דתי וחילוני - שאנחנו מרבים להשתמש בה כדי לארגן את עולמנו, הופכת לבלתי מספקת. היא אינה מכילה את עומק עולמם של הסטודנטים. ככל שהסטודנט בשל יותר להוראה, כך מתעצמת בו ההכרה בדבר בעייתיותן של הגדרות אלה. חלק מהאחריות של תכנית רביבים היא לבנות קהילה של מחנכים המבינים שיח מורכב זה. הנה כי כן, תוכלי למצוא בוגרי רביבים דתיים - שומרי הלכה ומשויכים לקהילה דתית - שעולמם מכיל גם עולמות אחרים, ולכן הם יכולים להיות דגם מחנך ומצמיח עבור מי שמשתייך לקהילה היהודית החילונית. אני מקווה שזה יוביל אותנו לישראליות אחרת, שבה הזהות היהודית המשותפת תאפשר את צמיחתן של קהילות נושקות אך שונות, זו לצד זו".

בין יהדות לדת

צחי וייס, בן 29, שהקים את המגמה לתורה שבעל פה בבית ספר הניסויי, וגם בית מדרש של הורים ותלמידים, ובמקביל לומד לדוקטורט במחשבת ישראל, מאשר את התזה של רוזנק שהוראה ומחקר מפרים זה את זה: "אני מאמין שמורה צריך ללמוד כל הזמן. אמנם השעות הרבות שעליו ללמד מגבילות אותו, אך אין ספק שכאשר מורה לומד וחוקר זה מקרין על תלמידיו, והם יעריכו יותר את עולם הידע ההומניסטי שהוא יציג בפניהם".
- האם רביבים עיצבה את אישיותך?
"אינני סבור שאדם הוא פלסטלינה המעוצבת כחומר ביד היוצר, אולם התכנית הייתה בהחלט משמעותית עבורי. לטעמי תכנית רביבים מיוחדת בכך שכבר בשלב מוקדם של הלימוד האקדמי יש הכשרה מקצועית להוראה, שמלווה בעבודה מעשית מבוקרת ומונחית. הייחוד הנוסף של התכנית הוא שהלימודים נעשים בחבורה שיש בה הרבה תמיכה, אחווה, ותחושת שליחות משותפת".
- לאיזה סוג של יהדות אתה מחנך?
אני מדבר עם בני אדם ולא מחנך אותם. היהדות שאני משתדל לחשוף אליה את תלמידיי היא יהדות אפורה, שאין בה לא מזוהר האידאולוגיה ולא מעומק ההשגה האינטלקטואלית, אך יש בה לימוד ומעשים פשוטים ויומיומיים. זו יהדות פלורליסטית שאינה נזקקת להגדרות וולגריות של דתי או חילוני שמאפיינות את החברה הישראלית. אני נכשל בזה כישלון גמור, כי אנשים שאין להם מסורת מהבית מרגישים שסל המעשים היהודיים, על רכיביו השונים, סגור בפניהם; ואולי גם מפני שהיהדות אינה נמצאת בתוך הקטבים הדיכוטומיים שאליהם מורגל השיח הישראלי.
יעל ברקוביץ, בת 27 , בוגרת רביבים, נולדה בתל אביב. בגיל 13 היא החלה בתהליך עצמאי של חזרה בתשובה. כיום היא מלמדת יהדות בתיכון בויאר בירושלים.
- האם כאדם דתי לא מתעורר אצלך קושי ללמד מקרא מנקודת מוצא ביקורתית?
"אני תמיד מלמדת את הגישה הביקורתית במלואה, ובמקביל את הגישה המסורתית. בחרתי בסגנון ההוראה הזה לא רק בגלל הצורך שלי כאדם דתי, אלא גם בגלל שיש תלמידים רבים שמאמינים שהתנ"ך קדוש ומקורו א'-והי, ואסור לי לנפץ את עולמם האמוני רק בגלל גישה מחקרית כזו או אחרת. החזות שלי היא דתית, וגם בלי שאומר זאת בפירוש הם מבינים מהי גישתי. אם הם שואלים במה אני מאמינה, אני לא חוששת לומר. הרבה יותר קל לי להתמודד עם הקשיים שבהוראת המקרא, מאשר עם שאלה שאני נשאלת כל שנה: היכן היה א'-והים בשואה?".
- האם היהדות שאת מחנכת אליה היא רק יהדות תאורטית, או שיש גם צד פרקטי ללימוד?
"אני מבחינה בין יהדות לדת, ולכן אין לי בעיה לחנך ליהדות, שאינה קשורה לדת. היהדות יכולה להיות יהדות תרבותית, יהדות לאומית ויהדות דתית. בעיניי ראוי שכל יהודי ינסה להגדיר לעצמו מה המינונים המרכיבים את זהותו. עד כמה היהדות שלו תרבותית, עד כמה היא דתית ועד כמה היא לאומית. מעבר להגדרה, כל אחד צריך לחפש את הדרכים המעשיות שיביאו לידי ביטוי את זהותו. יש הרבה מאוד סוגים של פרקטיקה יהודית, גם סדר ט"ו בשבט יכול להיות ביטוי של זהות יהודית תרבותית. מעניין שבבית הספר בויאר ערכנו פעמיים סדר ט"ו בשבט, ואילו בבית שלי לא ערכנו כלל סדר כזה. בחנוכה לימדתי את המלים של 'מעוז צור', ולראשונה התלמידים הבינו את משמעותו של השיר. אצל חלקם התעורר קושי מוסרי סביב המלים 'לעת תכין מטבח מצר המנבח'. לטבוח באויב המדומה לכלב ממש לא התאים להם. לאחר חנוכה שאלתי אותם האם בעקבות זאת הם החליטו שלא לשיר את 'מעוז צור', רובם ענו ששרו, אך בחרו רק את הבתים שהתאימו להשקפת עולמם. בעיניי זהו ביטוי לגיטימי וראוי של יהדות לאומית או תרבותית, אך לא דתית".
- אילו קשרים נוצרו בין הסטודנטים הדתיים לבין הסטודנטים החילונים במהלך התכנית?
"זו שאלה קשה. אין ספק שנוצרו קשרים מיוחדים, שהם יקרים לי עד מאוד ואני משתדלת להשקיע בהם. אחת החברות הטובות שלי מרביבים מצביעה למפלגת חדש. רבנו המון פעמים עד שהבנו שאסור לנו לדבר יותר על פוליטיקה, כי זה תמיד ייגמר בבכי של שתינו. אז חוץ מהפוליטיקה אנחנו חברות טובות מאוד. מעניין שדווקא היא הייתה קונסרבטיבית וחזרה בשאלה. המגוון והמוביליות בזהויות של בוגרי רביבים ממש מסקרנים. כנראה שכשאדם נמצא במקום שמאתגר אותו לחשוב על הזהות שלו, הוא לא יכול שלא לבחון את ערכיו מחדש".