נכשלים בחינוך גופני

גליק, ר' (ינואר, 2014). נכשלים בחינוך גופני. שיעור חופשי, 107, 34.

המודעות לחשיבות הפעילות הספורטיבית והכושר הגופני עולה בהתמדה זה כמה עשורים, אך נדמה שהבשורה הזו טרם הגיעה לבתי הספר בישראל. רבים סבורים כי כבר מזמן אין שיעורי הספורט במערכת החינוך משיגים את מטרתם: לפתח מיומנויות מוטוריות, יכולות קוגניטיביות ואישיות, יכולות חברתיות ויציבות נפשית, ומעל הכל – לחנך לאהבת הספורט ולסייע להפוך אותו לחלק מאורך החיים. כ-30% מתלמידי בתי הספר, מלמדים סקרים עדכניים, אינם עושים כל פעילות ספורטיבית.

"יש פערים אדירים בין בתי הספר השונים ואין סטנדרטיזציה בלימודי ספורט", סבור גבי זקס, מומחה לספורט ופסיכולוג חינוכי. "יש בתי ספר שההשקעה שלהם בספורט היא עצומה – יש להם אולמות ספורט משוכללים ומסלולי אתלטיקה – ויש כאלה שבהם הציוד מיושן ובמצב קטסטרופלי. אפילו כדורים אין להם, כולם מפונצ'רים". הפערים בתשתיות ובציוד נובעים לעיתים קרובות מנטיית לבם של המנהלים, הזוכים לחופש יחסי.

בעוד שלמנהלים יש אפשרות להעדיף ענפי ספורט מסוימים על אחרים, לרצונות התלמידים אין כמעט ביטוי. הנתק בולט במיוחד בקרב תלמידות. "הן לא מחוברות לספורט", קובע זקס. "אם אצל הבנים יש עוד שמחה לקבל כדור ולאלתר משחק כדורסל, הבנות אדישות לזה, הן לא נמצאות שם. אין ניסיון לשאול אותן מה הן אוהבות ומה היו רוצות, ולהלהיב אותן. להדליק אש וליצור מוטיבציה פנימית לספורט. זה יכול להיות גם יוגה, פילאטיס, ספינינג ואפילו זומבה. עובדה היא שהעיסוקים הספורטיביים האלה כובשים את הנשים בהמשך הדרך, אז למה לא להתחיל ללכת בכיוונים האלה כבר בתקופת בית הספר?"

מנגד, מצביע זקס על תופעה הפוכה: תחרותיות יתר, שגובה מהתלמידים מחיר גבוה. "כשילד מפנים את המשוואה שאם הוא מנצח הוא שווה, זה מסוכן. זה סיר לחץ, ועודף תחרותיות יוצר הרבה פתולוגיות. אם תלמיד משתתף בנבחרת בית הספר ומייצג אותו בתחרויות שונות, לפעמים כל זהותו מבוססת על היותו כדורסלן. זה יכול לבנות ויכול לקלקל. לכן, תפקיד בית הספר והמאמנים הוא ליצור איזון. להבהיר שספורט הוא לא רק ניצחון או הפסד, אלא יש לו הרבה רבדים. זו הזדמנות לעבוד על חינוך לערכים דרך ספורט".

זקס עצמו מנהל קבוצת כדורגל המורכבת מילדים עם הפרעות התנהגות באחד מבתי הספר במרכז הארץ. "בספורט קל יותר להתחבר לתלמידים", הוא מסביר, "מדברים על מה שקרה בקבוצה. למה קשה למסור כדור, למה כשמאבדים כדור מתעצבנים ויוצאים מהמשחק. לא בטוח שכמורה עיוני הם היו מקשיבים לי, ועבורי הספורט הוא פתח לעשות שינוי. את מה שקורה בספורט התחרותי – במשחקים, בהקניית ערכים – אני מנסה לקחת הלאה, לתחומים אחרים. "למשל, אני מראה לתלמיד שהוא יכול לרוץ 90 דקות ולהתאבד על המגרש, ושואל אותו איך הוא מסביר את זה שבלימודים הוא לא מסוגל להשקיע".

למעשה, כל ילד אוהב ענף ספורט. למרביתם יש מוטיבציה לספורט כלשהו. אז צריך להתחיל מזה, לתת להם ביטוי, להתחרות אם הם רוצים, להקים קבוצת קפוארה, ליזום תחרויות עם קבוצות אחרות, בין כיתות שונות, בתוך בית הספר או מחוצה לו. "אבל לצערי, אין די יצירתיות בלימודי הספורט. למה שהמורה לא יראה לתלמידים סרט ואחר כך הם ידברו עליו, או שיביאו לבית הספר מודלים לחיקוי, ספורטאים מצליחים ברמה ארצית ובינלאומית, כדי שידברו עם התלמידים? המטרה החשובה היא ליצור בכל דרך אפשרית מוטיבציה פנימית אצל התלמידים. אבל לצערי הולכים ועושים את אותם הדברים, הולכים שוב ושוב רק על כדורגל וכדורסל".