מתחים בחינוך לאזרחות: ניצחוּני בניי, ניצחוּני בנותיי"

אדר כהן . "מתחים בחינוך לאזרחות: ניצחוּני בניי, ניצחוּני בנותיי" , הד החינוך , פברואר 2013 ,גליון מס' 04 , כרך פ"ז , עמודים 73-75 .

שנת הלימודים תשע"ב נפתחה בספטמבר 2011 בסימן המחאה החברתית של הקיץ שקדם לה. לא היה מנהל או מורה שיכלו להתעלם ממה שהתרחש באותו קיץ; היה ברור לכול שהמחאה היא נושא מרכזי שיש לפתוח בו את שנת הלימודים. משרד החינוך ניסה להלך בין הטיפות: מצד אחד להיות רלוונטי ולעסוק במחאה, ומצד אחר לא להצטייר כמי שתומך בה. מבחינת השטח עצמו לא היו טיפות להלך ביניהן; למורים ולתלמידים היה ברור שצריך לעסוק במחאה ואף להצטרף אליה. בכמה בתי ספר הודיעו מועצות של תלמידים שחזרו מההפגנות מלאי התלהבות כי ישביתו את הלימודים ביום הראשון של השנה לאות הזדהות עם מטרות המחאה. מקצתם אף ביקשו את עזרת הצוות החינוכי כדי להפוך את ההשבתה לאמירה בית ספרית.

מנהלים ומורים נקלעו לדילמה. מצד אחד ההשבתה המתוכננת אינה חוקית, והיא מהווה קריאת תיגר על כללי המשמעת של בתי הספר. מצד אחר, נשאלת השאלה אם התלמידים המבקשים להכריז עליה – ומדובר בתלמידים מעורבים חברתית בבית ספר המחנך למעורבות חברתית – הם תלמידים סוררים. האם על בית הספר למנוע את ההשבתה המתוכננת באמצעים משמעתיים מוכרים או שמא עליו לתמוך בה ולהפוך אותה להזדמנות חינוכית? מורים רבים, רבים מהם מורים לאזרחות, ראו בהשבתה המתוכננת הצלחה של החינוך לאזרחות בפרט ושל החינוך בכלל. חוק החינוך הממלכתי הרי קובע במפורש שאחת ממטרות החינוך בישראל היא "לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית [...], התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל".1

הדילמה סביב שביתת התלמידים משקפת כמה מן הלבטים של אנשי החינוך לאזרחות. לגבי דידי, ההכרעה ברורה: אחת ממטרותיו של החינוך לאזרחות היא לטפח בוגרות ובוגרים שעליהם נוכל לומר "נצחוּני בניי נצחוּני בניי".2 ואני לא לבד. כל מנהל ומורה שיש להם זיקה לחינוך אזרחי, ולחינוך ראוי בכלל, צריכים להתגאות, לפחות בסתר לבם, בתלמידים המבקשים לפתוח את השנה בשביתת מחאה חברתית ולא ב"הפנינג" סתמי של פתיחת שנה. ככלות הכול, מהי תכלית המעשה החינוכי שלנו אם לא לגרום לתלמידינו להשתתף באקטיביזם חברתי ואזרחי, שמעצם טיבו הוא פורץ ובוחן גבולות? ושימו לב: במקרה המתואר התלמידים לא פעלו באלימות או מתוך כוונה לחולל נזק, ולא בהיחבא או בזדון; מטרתם לא הייתה להתנגח במערכת החינוך או בבית הספר. הם אמנם ניסו לפעול באופן לא שגרתי, לעשות מעשה שאינו כלול בסל המעשים של תלמידים, אך זהו צעד שבית הספר יכול להכילו. עצם השימוש במושג שביתה העיד שהתלמידים הפנימו משהו מכללי המשחק הדמוקרטיים ומשהו מהמורכבות הדמוקרטית.

המורכבות הדמוקרטית כוללת הן שינוי חברתי המבקר את הקיים ופורץ גבולות והן הכרה בגבולות הדמוקרטיים המאפשרים את פריצת הגבולות. חינוך אזרחי אמיתי מכיל את שתי התכליות בעת ובעונה אחת. הבוגרים הרצויים של החינוך האזרחי הם אזרחים שהפנימו את המורכבות של החיים הדמוקרטיים ויודעים לפעול בתוכה.

תפיסה מורכבת של המציאות הפוליטית־דמוקרטית אינה ניתנת להנחלה פשוטה באמצעות הוראה ישירה; לומדים אותה לאט ומתוך התנסות מושגית וחווייתית. במהלכה של למידה זו מבינים שהמרחב החברתי אינו שחור־לבן, שמול כל עמדה "משכנעת" אחת עומדות עמדות "משכנעות" אחרות ושמרחב הזהויות מגוון ורב־ממדי.

תפיסה מורכבת של החיים בדמוקרטיה היא מטרת העל של החינוך לאזרחות. לכן אציג את תכליות החינוך האזרחי בצמדים שיש ביניהם מתח – מתח שיש להכילו. מורכבות אינה רק המסר של החינוך האזרחי, היא גם המדיום שלו – התהליך המורכב של הוראתו ולמידתו.

מחויבות לצד ביקורתיות

יסוד הכרחי בחינוך לאזרחות הוא מחויבות לחברה ולמדינה של התלמידים. איננו רוצים לגדל אנשים המרוכזים רק בעצמם, אלא אנשים שטובת הכלל חשובה להם. מחויבות כזאת אינה נולדת בחלל הריק, אלא מתהווה בתהליך של פיתוח זהות אישית וקולקטיבית – זהויות שיש ביניהן תלות הדדית. במדינות מסוימות מדובר בייחוד בפטריוטיזם אזרחי, שעיקרו מחויבות למסגרת החוקתית של המדינה. לעומת זאת אצלנו – כמו במדינות לאום אחרות – הפטריוטיזם שמחנכים אליו כולל מתח דיאלקטי מתמיד בין הממד האזרחי המשותף לכול לבין הממד הלאומי של הלאום הדומיננטי.

אנחנו מחנכים את תלמידינו להיות נאמנים לערכים של מדינה יהודית־דמוקרטית, שיש בהם ערבוב מבורך, הדורש דיאלוג מתמיד, בין אלמנטים אוניברסליים (הומניסטיים, דמוקרטים וכלל־ישראליים) לבין אלמנטים פרטיקולריים (יהודיים – על כל המגוון הכלול בהם, וציוניים – על כל המגוון הכלול בהם).3

לצד המחויבות לחברה ולמדינה אנו שואפים לפתח בתלמידינו חשיבה ביקורתית על הנעשה בחברה ובמדינה שלהם. עליהם לדעת לשאול, לבדוק, להשוות, להרהר ולערער, כדי שיוכלו לפעול לצמצום הפער בין הרצוי למצוי.

פיתוח חשיבה ביקורתית הוא תהליך חינוכי ארוך ומורכב שיש בו סכנות (מי יודע לאן תוביל הביקורת), אך אין חינוך אזרחי ראוי בלעדיו. יש הסבורים כי חשיבה ביקורתית סותרת את המחויבות למדינה ומחבלת בפטריוטיזם, אך זו חשיבה דיכוטומית פשטנית; חינוך אזרחי מוצלח מפתח אזרחים מחויבים שמבטאים את מחויבותם ברצון לשנות ולתקן את החברה שהם מחויבים לה. חשיבה ביקורתית בונה היא נקודת המוצא של שינוי ותיקון. הבוגרים הרצויים של החינוך לאזרחות מוקירים את הבית המשותף ולכן עסוקים בשיפוץ מתמיד שלו.4

הכרת הקונפליקטים לצד סובלנות

חינוך אזרחי חייב לעסוק כל העת בקונפליקטים בחברה ולהימנע מהנטייה לטשטש ולייפות אותם. אך המטרה אינה להחמיר אותם ולהעמיק את השסעים, אלא להכירם כדי לצמצמם. התלמידים שלנו צריכים להכיר את מגוון הדעות הקיים בנושאים המרכזיים שעל סדר היום הציבורי, להבין את טיבן של הדילמות העקרוניות והמעשיות ואת העמדות השונות לפתרונן. בתוך כך על התלמידים לגבש ולחדד את עמדותיהם שלהם בכל אותן מחלוקות ולדעת לנמק ולהצדיק אותן.

מלבד גיבוש עמדות וחידוד המחלוקות, אנו מצפים שתלמידינו יבינו ויפנימו מהי סובלנות, מהי תרבות דיון פתוחה וכיצד חיים בחברה המכילה עמדות מנוגדות ומתנגשות מבלי לאבד את העשתונות בכל פעם שמתעורר דיון ערכי.

שתי המטרות – בירור המחלוקות והיכולת לחיות אתן בדרכי שלום – עולות בקנה אחד. הן אינן יכולות לעמוד לבדן: בוגרים שיעסקו באינטנסיביות רבה מדי בקונפליקטים ולא יפנימו את עקרון הסובלנות עלולים להיגרר לקיצוניות ואף לאלימות, ואילו בוגרים שיפתחו תרבות דיון ולא יקיימו דיון אמיתי ומחודד יביאו לרידוד השיח הציבורי ולא יוכלו להתמודד עם הנושאים הקשים והכואבים המאתגרים את החברה הישראלית.

חיזוק הזהות העצמית והקולקטיבית לצד פתיחות ורגישות לאחר

מטרה מרכזית בחינוך בכלל ובחינוך במדינה יהודית־דמוקרטית בפרט היא בירור זהותם של התלמידים וגיבושה. כל תלמיד ותלמידה מכילים מגוון של זהויות אישיות; החברה מכילה מגוון של זהויות קולקטיביות. אחת ממטרות בית הספר היא להוביל את תלמידינו להכיר את זהותם האישית והקולקטיבית ולחזקה; בלשונו היפה של חוק החינוך הממלכתי: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו".5

מלשון החוק עולה מסקנה חשובה, המכוונת למחנכים כמו גם למובילי המערכת: כל תלמיד זכאי להתחנך לאור מגוון הזהויות שהוא משתייך אליהן – זהויות שמקצתן אמנם משותפות, אך רובן משתנות בין תלמידים שונים מזרמים של בתי ספר שונים.

הזהות האישית והזהות הלאומית של כל תלמיד צריכות לבוא יד ביד (לעתים תרתי משמע) עם היכרות עם בני הקבוצות האחרות בחברה, פתיחות לדעותיהם ואורחות חייהם ורגישות לנקודות הכואבות שלהם. לכן מטרה חשובה היא שתלמידים חילונים ותלמידים דתיים או חרדים יכירו אלה את זהותם של אלה ויהיו רגישים אליה, כמו גם דוברי עברית ודוברי ערבית, ילדים בריאים וילדים בעלי מוגבלויות, ילידי הארץ ועולים חדשים ועוד. בהכללה בעלת ציווי מוסרי וערכי: בני ובנות קבוצת הרוב צריכים להכיר את בני ובנות קבוצות המיעוט ולהיות רגישים אליהם (ולהפך).6 וכיוון שפתיחות לאחר אפשרית רק על בסיס ביטחון בזהות העצמית, החשיבות של חינוך לשתי המטרות – בניית זהות אישית וקולקטיבית לצד פתיחות לזהויות אחרות – רק מתעצמת.

אקטיביזם לצד קניית דעת

בדומה לאירוע המוזכר בתחילת המאמר, יש הרואים באקטיביזם את גולת הכותרת של החינוך לאזרחות (מה שמכונה לעתים אזרחות פעילה). לפי תפיסה זו, תלמידים שיודעים כיצד לפעול במרחב הציבורי ושולטים בכלים הנחוצים הם חלומו של כל מחנך. התנסות בעשייה היא חלק חשוב מהלמידה. ואכן, בתי ספר רבים משקיעים משאבים רבים בהנעת תלמידיהם לפעולה – אם בדרך מוכרת של התנדבות ותרומה לקהילה, ואם בדרכים אקטיביסטיות יותר – למשל מעודדות תלמידים להצטרף לקבוצות של שינוי חברתי בתוך בית הספר ומחוצה לו.7 התנסות במעורבות חברתית היא נדבך חיוני של החינוך האזרחי והכללי, והמערכת מכירה בה ומעודדת אותה.8
עם זאת אסור להשמיט מתוך מטרות החינוך לאזרחות פעילה את ההכרח ללמוד, לדעת, לחקור (ולעתים אף לשנן). האזרח הרצוי מבסס את פעילותו החברתית לא רק על נטיותיו הערכיות אלא גם על ידע. אין להזניח הקניית ידע בחינוך לקראת אזרחות מעורבת. אם המחאה החברתית מהווה מודל למעורבות אזרחית, הרי שראשיה הבינו היטב כי לא יוכלו להוביל את המאבק לשינוי חברתי ולא יוכלו להעביר מסרים לציבור הרחב או לנהל דיאלוג עם הממשלה ללא בקיאות בחומר. כך גם באשר לתלמידינו; עלינו ללמדם שהובלת שינוי חברתי מותנית בהבנה מעמיקה של הידע הרלוונטי. לא מספיק לפעול מהבטן, צריך לפעול מהראש – על בסיס ידע מעמיק ומדויק.

לסיכום: היֵלכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

חינוך אזרחי, כפי שראינו, הוא משימה מורכבת. טיפוח תפיסה מורכבת של החיים האזרחיים במדינה דמוקרטית היא התכלית של החינוך לאזרחות; מורכבות צריכה לאפיין גם את פעולותיו החינוכיות של המורה. על החבל הדק של החינוך לאזרחות הולכים יחדיו, שניים־שניים, זוגות של הפכים משלימים: הפנמת חשיבותה של המסגרת, ערכיה וכלליה לצד הלמידה מדוע רצוי לעתים שלא ללכת בתלם; מחויבות לחברה ולמדינה לצד הלמידה כיצד נכון וחשוב להעביר ביקורת בונה על התנהלותן; חשיבות העיסוק המעמיק בדילמות ובקונפליקטים לצד הלמידה כיצד לחיות עם מחלוקות ולהתמודד אתן באורח סובלני ודמוקרטי; חיזוק הזהות העצמית, האישית והקבוצתית לצד הלמידה על האחר, היכרות עמו ופיתוח רגישות כלפיו; עידוד אקטיביזם חברתי ומעורבות אזרחית לצד ההבנה שבלי למידה מעמיקה של הנושאים שבהם אנו פעילים לא נוכל להוביל לשינוי אמיתי.

תפקידו של המחנך לאזרחות הוא אפוא רחב היקף. עליו לרכוש לעצמו שיטות וכלים להקניית אוריינות אזרחית ולעידוד מעורבות אזרחית. אך בראש ובראשונה עליו לשמש דוגמה אישית ולשקף את המתחים האלה בהתנהלותו החינוכית.

הערות
1 חוק החינוך הממלכתי, התש"ס-2000, 2(9).