מעבר לתוכנית הלימודים: הוראת ההיסטוריה בכיתות ישראל, שנות ה-70 וה-80

Nimrod, T. & Hofman, A. (2021). Beyond the curriculum: teaching history in Israeli classrooms, 1970s–1980s. History of Education

עיקרי הדברים:

• במהלך שנות ה-70 וה-80 עברה החברה הישראלית שינויים פוליטיים וחברתיים דרמטיים
• מורים רבים להיסטוריה חששו מתחושת הניכור של בני הדור הצעיר להיסטוריה ולמורשת של עמם
• הם חששו שהדור הצעיר יתנתק משורשיו הקולקטיביים, יעזוב את הארץ ולא ישרת בצבא
• לפיכך ראו המורים את שליחותם העיקרית בשימור הקשר של דור התלמידים לעברם הלאומי
• הכנסת מטרות אקדמיות חדשות לתוכנית הלימודים חשפה את המתח בין המטרה של הזנת הזהות הלאומית לזו של פיתוח חשיבה ביקורתית
• מורים ביקשו ליצור לתלמידיהם חוויית למידה תוססת יותר, לכלול יותר מההיסטוריה היהודית והישראלית על חשבון ההיסטוריה הכללית ולתת יותר דגש להצדקת הצד הישראלי בסכסוך הישראלי-ערבי
• כמו כן, הם ביקשו ללמד את השואה כדי לחזק את רגשותיהם הלאומיים של התלמידים וללמד את ההיסטוריה של קהילות יהודיות מגוונות באופן שידגיש האופי הציוני והלהט המשותף שלהם

למאמר באנגלית

לקריאה נוספת: כל סיכומי המאמרים בנושא הוראת היסטוריה

הארכיון של מדינת ישראל מכיל אינספור מכתבים משנות ה-70 וה-80 שנכתבו בידי מורים להוראת ההיסטוריה ומהם עולה אי הנחת שלהם מתוכנית הלימודים ומחומרי הלימוד באותן השנים. רישומי הארכיון מצביעים על כך שללא קשר לתכנים ולדרכי ההוראה שהוכתבו על ידי משרד החינוך, ההוראה עצמה עוצבה לעתים קרובות על ידי החלטה של מורים לקבל או לדחות את המלצות המשרד.

מאמר זה בוחן את השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה של מורים להיסטוריה אם וכיצד ליישם את תוכנית הלימודים הפורמלית. על מנת לענות על שאלה זו נערך ניתוח של מגוון מקורות ראשוניים, כולל מסמכים ומאמרים שכתבו מורים בפרסומים מקצועיים בשנות ה-70 וה-80. בנוסף, נערכו עשרה ראיונות עם מורים מובילים להיסטוריה אשר לימדו בשנים אלה.

המורים שקולם נשמע במאמר זה לימדו במערכת החינוך החילונית הממלכתית. כולם מורים יהודים ורובם היו דמויות בולטות, שלרוב קיבלו תפקידי מנהיגות במוסדותיהם. ביניהם היו רכזי מקצוע, כותבי ספרי לימוד, פרופסורים להיסטוריה ומורי-מורים לעתיד. מורים אלה היו בעלי מוטיבציה גבוהה והאמינו שלעבודתם יש השפעה מיידית על דור התלמידים ועל עתיד החברה הישראלית כולה. 

שנות ה-70 וה-80: תקופה של שינוי פוליטי, כלכלי וחברתי

במהלך שנות ה-70 וה-80 עברה החברה הישראלית שינויים פוליטיים וחברתיים דרמטיים אשר סימנו לרבים את תחילתו של עידן חדש (Zameret & Yablonka, 2008). בשנים אלה התחוללה מלחמת יום הכיפורים (1973), הסכסוך הישראלי-פלסטיני הועצם והמתיחות האתנית הסלימה. כמו כן, באו לסיומן שלושים שנות שלטון מפלגת העבודה עם עלייתו של הימין הפוליטי (1977). כמו כן, התקיימה רפורמה עמוקה במבנה הכולל של מערכת החינוך, חלה צמיחה מהירה של החברה האזרחית כמו גם של ארגונים לא ממשלתיים.

השינויים לא פסחו על מערכת החינוך. מעמדם של לימודי היהדות (כולל ההיסטוריה) ספג פגיעה כתוצאה מהשינויים הפוליטיים, האידיאולוגיים והערכיים – עלייתה של החברה הצרכנית ושפע המידע שאיים על יכולתו של הדור הבוגר להעביר מן הידע שלו לצעירים (The Shenhar Committee, 1994).

בתקופה זו של שינוי תחושת הייעוד של מורים להיסטוריה והחלטותיהם באשר לשאלה מה ללמד וכיצד הונחו על ידי חשש עמוק שעבור תלמידי ישראל, הקשרים בין העבר להווה הולכים ונחלשים במהירות. חשש זה נתפס בעיניהם כבעייתי מבחינה קיומית. המורים חששו כי איבוד הקשר עם ההיסטוריה ישלול מהתלמידים תחושה של מטרה לאומית החיונית להישרדות הנפשית והפיזית של העם והמדינה.

התעוררות לאתגר הקיומי: גיוס ההיסטוריה במאבק על עתיד המדינה

למלחמת יום הכיפורים הייתה השפעה עמוקה ומתמשכת על הפוליטיקה, החברה והתרבות הישראלית. לא פחות מכך היה משבר אינטלקטואלי מתמשך שהתבטא, בין היתר, בתחושת דחיפות הולכת וגוברת להצדיק את קיומה של המדינה היהודית, מבית ומחוץ (Naveh, 2017). בתחום החינוך להיסטוריה, הוא הביא מורים למסקנה שללא ידיעת ההיסטוריה והמורשת וללא חיבור והזדהות עימן, התלמידים לא יצליחו לעמוד באתגר של קונפליקט נוסף כזה לכשיגיע.

במכתבים ששלחו מורים להיסטוריה למערכות העיתונים הם הצביעו על פער דורי ועל ניכור כלפי האתוס הציוני. לדבריהם, הדור הצעיר, שעבורו קיומה של המדינה היא עובדה קיימת, אינו מאמין במלחמת הקיום שלו בארצו ומטיל ספק בזכותו ההיסטורית לחיות במדינה יהודית עצמאית. המורים הצביעו על תופעת הירידה מהארץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. הם חששו מהניכור של הדור הצעיר כלפי האתוס הציוני ולכן ביקשו לחזק את תחושת הפטריוטיות של הדור הצעיר (Shapira, 1974). 

המורים התלוננו על כך שתוכנית הלימודים מתמקדת בהיסטוריה כללית ובהיסטוריה עתיקה וקראו לקובעי המדיניות לשים דגש רב יותר על ההיסטוריה היהודית והציונית בתקופה האחרונה ועל הקשרים בין ההווה לעבר המקומי הקרוב. המורים חיפשו תחושת המשכיות מול מה שראו כפער הדורות ההולך וגדל ושבירת הקשר ההיסטורי של ההווה מהעבר הקולקטיבי. ארגון המורים קרא להעצים ולהעמיק את החינוך הציוני בכל מוסד חינוכי בארץ (Teachers Union, 1975). 

בנוסף לשילוב היסטוריה יהודית וישראלית מהעבר הקרוב הועלתה ההצעה ללמד את התלמידים על השואה כאמצעי לחבר את הלמידים למורשתם הלאומית ולהראות שאתגרי העבר וההווה אינם שונים זה מזה. מאז תחילת שנות ה-80 הפכה השואה להיות נושא מרכזי בקרב בציבור הישראלי והכנסת העבירה חוק לפיו מורים להיסטוריה יקדישו 30 שעות ללימודי השואה. מיד לאחר מכן החל משרד החינוך לקיים מסעות תלמידים למחנות ההשמדה בפולין.

המורים היו מוטרדים גם מהחשיפה של תלמידים לפרספקטיבות חדשות אודות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם חששו שחשיפה זו תיצור הזדהות עם הבעיה הפלסטינית ותפגע בזהותם הלאומית של התלמידים. מורים התריעו על השפעות פוטנציאליות של עמדות אנטי-ציוניות אודות הסכסוך שתנועות שמאל, כמו 'מצפן' ו'שלום עכשיו', נתנו להן ביטוי. המורים חששו שהביקורת על העבר הלאומי תפגע ביכולת של הדור הצעיר לעמוד איתן מול אתגרים קיומיים עתידיים. חשוב לציין שלא כל המורים הסכימו עם עמדה זו. מיעוטם ביקשו להציג תמונה מורכבת יותר לתלמידיהם וטענו בזכות תחושת הצדק שמגלה הדור הצעיר.

תוכנית לימודים חדשה, מטרות ישנות: מדיניות מול הוראת היסטוריה בכיתה

בשנת 1975 הציג משרד החינוך תוכנית לימודים חדשה בהיסטוריה. חידוש מרכזי בתוכנית היה מתן דגש לפיתוח אוריינות היסטורית וכישורים אקדמיים במטרה לפתח את החשיבה הביקורתית של התלמידים. התוכנית התמקדה בהיבטים קוגניטיביים של לימוד ההיסטוריה ולא בתרומתה להבניית זהות לאומית (Ben-Amos, 1994). מורים הונחו לעשות בכיתתם שימוש במקורות מידע ראשוניים (למשל, עיתונים), לעסוק בדילמות היסטוריות דרך דיונים ומתודות שונות של למידה פעילה ולהציג מגוון נקודות מבט אודות אירועים היסטוריים (Ministry of Education, 1978).

עבור המורים הייתה תוכנית הלימודים החדשה והאקדמיזציה של הוראת ההיסטוריה לא פחות ממהפכה ועבור חלקם היא הייתה מבורכת. היו מורים שאימצו בשמחה את הפדגוגיה החדשה. יחד עם זאת, למרות הניסיון להציג מגוון פרספקטיבות ולקדם חשיבה ביקורתית, נקודת המבט היהודית-ישראלית הייתה דומיננטית ושיעורי ההיסטוריה עדיין היוו אמצעי לקדם זהות לאומית קוהרנטית.

ואולם, היו מורים שהתקשו ליישם את תוכנית הלימודים החדשה והמשיכו ללמד בפדגוגיות מסורתיות תוך התבססות על ספרי לימוד והוראה פרונטלית. מורים אחרים התנגדו למטרות של תוכנית הלימודים ולאקדמיזציה של הוראת ההיסטוריה והחזיקו בדעה שהוראת ההיסטוריה צריכה להיות אמצעי לחבר את התלמידים לתרבות בעבר ובהווה. מורים אלה התעלמו מההנחיות של משרד החינוך ללמד מיומנויות חקר, אשר נראו להם לא רלוונטיות להבניית זהותם הלאומית של התלמידים. 

בסופו של דבר, המורים אימצו, התאימו או דחו לחלוטין את תוכנית הלימודים החדשה ואת השינויים בהוראת ההיסטוריה שהיא הציגה, כל אחד לפי מטרות ההוראה שלו. בעוד שהמטרות היו מגוונות, המטרה הבסיסית שהייתה משותפת לרבים הייתה הנכחת הקשר ההיסטורי בין העבר להווה. עבור חלקם, כלים פדגוגיים שהיו במרכז תוכנית הלימודים החדשה היו הזדמנות לממש זאת, עבור אחרים הם נראו כמכשול. בעוד שמורים אלה החזיקו לעתים בתארים אקדמיים מתקדמים בהיסטוריה, כמורים בבית ספר הם קידמו תפיסה לא אקדמית של ההיסטוריה. הם השתמשו בהיסטוריה כדי לחשוף כללים היסטוריים המחברים בין עבר והווה (למשל שיהודים, לאורך ההיסטוריה חולקים גורל משותף וזהות בלעדית קולקטיבית).

אידיאלים מול מציאות קשה: הוראת אחדות בכיתה רב-תרבותית

תהליך האינטגרציה החברתית שהחל במערכת החינוך בשנות ה-60 התחיל לשאת פירות בסוף שנות ה-70. מטרת רפורמה זו הייתה להפוך את מערכת החינוך הממלכתית לצודקת יותר מבחינה חברתית, כלכלית ואתנית. השאיפה הייתה להנגיש את החינוך התיכוני לכל התלמידים, ללא קשר לרקע החברתי שלהם (Avinun, 1979; Shavit, 1984; Resh & Yechezkel, 2021). מהלך זה דרש התאמה של תוכנית הלימודים כך שתהיה רלוונטית לגוף הסטודנטים הרב-תרבותי החדש (Ben-Amos, 1994). שינוי זה עורר וויכוח בקרב מורים להיסטוריה וחשף מתח בין רצונם להעשיר את תוכנית הלימודים לבין חששותיהם כי האינטגרציה תפגע באיכות ההוראה. מורים התלוננו על כך שעליהם לצמצם את היקף הנושאים הנלמדים או להוריד את רמת הלימודים על מנת להנגיש את ההיסטוריה לתלמידים עם יכולות נמוכות יותר.

בה בעת, המתחים האתניים בציבור באותה תקופה הביאו לדרישה להכניס פרקים חדשים לתוכנית הלימודים בהיסטוריה במטרה לתת קול להיסטוריה של האוכלוסיות השוליות בארץ, ובעיקר זו של יהודי המזרח (Matias, 2002). ואכן, על מנת להתאים את תוכנית הלימודים לחברה הרב-תרבותית בשנות ה-70 וה-80 נעשה ניסיון לשלב את ההיסטוריה של יותר אוכלוסיות יהודיות לנרטיב הקנוני. המורים בירכו על התפתחות זו שכן היא שיקפה את תפיסתם שהוראת היסטוריה היא כלי להשגת לכידות חברתית. ואולם, במקום לאתגר את הנרטיב הקיים, המורים התאימו את ההיסטוריה של יהודי המזרח לתוכנית הלימודים הציונית הקנונית.

על רקע השינויים בחברה הישראלית, מורים רבים ראו את הוראת ההיסטוריה כאמצעי להעניק לחברה זו עבר משותף עליו תוכל לקיים חברה מאוחדת לכאורה. במילים אחרות, הוראת ההיסטוריה הייתה אמורה להראות ששום דבר לא השתנה: היהודים חלקו עבר משותף כפי שהם חולקים כיום הווה משותף. בתוך המודעות ההיסטורית הזו, לא היה הרבה מקום לניתוח ביקורתי של העבר או לדיון במחלוקות היסטוריות, כגון האפליה נגד יהודי המזרח על ידי הממסד האשכנזי או מתחים אתניים בהיסטוריה הישראלית באופן כללי יותר.

סיכום ומסקנות

מורים להיסטוריה בשנות ה-70 וה-80 עבדו בעולם פוליטי, מקצועי וחברתי שעבר שינויים מהירים ודרמטיים, עד כדי כך שרבים חששו שהדור הצעיר יתנתק משורשיו הקולקטיביים, יעזוב את הארץ ולא ישרת בצבא. המורים הביעו חששם מכך שהנוער מרגיש מנוכר להיסטוריה ולמורשת של עמם.

חששות אלה השפיעו על האופן שמורים אלה ראו את תפקידם. תפיסה רווחת בקרב המורים הייתה ששליחותם העיקרית ואחריותם הייחודית כמורים להיסטוריה הייתה לשמר את הקשרים בין דור תלמידיהם לעברם הלאומי. בהתאם לכך, כל הגישות הפדגוגיות, הכלים החינוכיים, היכולות המקצועיות והידע ההיסטורי נרתמו על מנת לייצר תובנות היסטוריות רלוונטיות לתלמידיהם (לדוגמה, הזהות היהודית הקולקטיבית אינה משתנה לאורך ההיסטוריה וברחבי העולם; האתגרים שאיתם התמודדו הדורות הקודמים היו ויהיו נוכחים תמיד).

הכנסת מטרות אקדמיות חדשות לתוכנית הלימודים חשפה את המתח בין המטרה של הזנת הזהות הלאומית לזו של פיתוח חשיבה ביקורתית.

מקור הדאגה הגדול ביותר של המורים היה התלמידים עצמם. המורים חששו מבורות וניכור של תלמידיהם מן העבר. על מנת לטפל בבעיה זו, מורים ביקשו ליצור לתלמידיהם חוויית למידה תוססת יותר, לכלול יותר מההיסטוריה היהודית והישראלית על חשבון ההיסטוריה הכללית; לתת יותר דגש להצדקת הצד הישראלי בעימותים מן העבר ובהווה, במיוחד עם העולם הערבי; ללמד את השואה כדי לחזק את רגשותיהם הלאומיים של התלמידים; וללמד את ההיסטוריה של קהילות יהודיות מגוונות באופן שידגיש האופי הציוני והלהט המשותף שלהם.

תחושת המורים, כי שותפיהם במערכת החינוך לא תמיד חולקים איתם את תחושת הדחיפות, היתה מקור לוויכוח סוער בנוגע למטרות הוראת ההיסטוריה ואופייה. וויכוח זה המשיך לעצב את דמותו של החינוך ההיסטורי בישראל מאז שנות ה-70.

רשימה ביבליוגרפית

Avinun, Y. (1979). On “Underprivileged”, Equality and Integration in Education, Megamot 24, 51–8

Ben-Amos, A. (1994). An Impossible Pluralism? European Jews and Oriental Jews in the Israeli History Curriculum, History of European Ideas 18, 48

Lebel, L. (2007). The Road to the Pantheon, Etzel, Lehi and the Borders of Israeli National Memory. Tel Aviv: Carmel

Matias, Y. (2002). History Teaching in the Israeli Education System – Between Continuity and Reform. In Guidelines to Israeli Educational Policy for the 2000s, ed. Yuval Dror, David Nevo and Rene Shapira. Tel Aviv: Tel Aviv University Press

Ministry of Education, Department for Curriculum Development (1978). The Jewish National Movement and the Establishment of the State of Israel: An Abbreviated Teacher Guide. Jerusalem: Ministry of Education

Naveh, E. (2017). Past in Turmoil: Debates over Historical Issues in Israel. Tel Aviv: Mofet and HaKibbutz HaMehu’ad

Shapira, Y. (March, 1974). The Yom Kippur War in the Eyes of the Educator, Yediot LaMorim 2(3), 14

Shavit, Y. (1984). Tracking and Ethnicity in Israeli Secondary Education, American Sociological Review 49, 210–20

The Shenhar Committee (1994). Am VeOlam: Jewish Culture in a Changing World – The Recommendations of the Committee to Examining the Jewish Education in the Secular State Schools

Teachers Union, (1975). A Call to Deepen the Zionist Education’, Hed HaHinuch, November 13, 1

Zameret, Z. & Yablonka, H. (2008). The Third Decade: A Decade of Significant Transformations. In The Third Decade: 1967–1977, ed. Zvi Zameret and Hanna Yablonka. Jerusalem: Yad Ben Zvi Publishing, pp. 7–19