מדיניות החינוך במצרים בתקופות של שינויים פוליטיים 2011-1954

Afridi, M., & Berrwin, A. (2017). Tracing Egyptian education policy in changing eras and regimes: From 1954 to 2011. In R.M. Elmesky C.C. Yeaky & O. Marcucci (eds). The power of resistance: Advances in education in diverse communities (pp: 59-76). Bingley, UK: Emerald Publishing Limited.

▪ המאמר מראה כיצד שלושה משטרים פוליטיים השפיעו עמוקות על מערכת החינוך המצרית.

▪ האידיאולוגיות של ממשלות ג'מאל עבד אל נאצר (1970-1954), אנואר סאדאת (1981-1970) וחוסני מובארק (2011-1981) שינו את מערכת החינוך המצרית - לטובה ולרעה.

▪ מוצגות ונידונות הרפורמות הפוליטיות והחינוכיות אשר הגדילו את הבדלי המעמדות, חידדו את אי השוויון החברתי והובילו למחאה אזרחית והפיכה שלטונית ב-2011.

▪ הפרספקטיבה ההיסטורית שמציע מאמר זה משקפת את ההישגים, הבעיות, ההשלכות והאתגרים הכרוכים בשינוי ופיתוח של מערך לימודים כלל-ארצי.

למאמר המלא

לקריאה נוספת

למידת אזרחות? כיצד רפורמות החינוך הממשלתיות משפיעות על ההתנהגות ועל הדעות הפוליטיות של ההורים

הרטוריקה והמציאות של רפורמות הביזור: המקרה של ניהול מבוסס בית ספר במצרים

מערכת החינוך במצרים: 1954-1922

מתוקף מיקומה הגיאוגרפי האסטרטגי של מצרים כתחנת מעבר בין אירופה, אסיה וצפון אפריקה, היא הפכה ליעד לפלישה של כובשים קולוניאליסטיים רבים, כגון בריטים, יוונים, ערבים, צרפתים, רומאים ותורכים. בין השנים 1954-1922, מצרים נמצאה תחת שליטה בריטית, אך החזיקה בחופש פעולה פרלמנטרי, בין היתר בתחום החינוך. בתוך כך, החינוך במצרים היה נגיש לאליטות בלבד והחלו להיווצר פערי השכלה מהותיים בין עשירים לבין עניים בגלל שלוש סיבות מרכזיות:

1) הורים שרצו שילדיהם ילכו לבית ספר היו צריכים לשלם דמי לימוד, אך לא יכלו לעמוד בתשלומים.

2) בתקופת השלטון הבריטי, שפת ההוראה הומרה לאנגלית במקום ערבית, מה שהיווה מכשול עבור ההמון.

3) התלמידים המצרים נבחנו לפי סטנדרטים בריטיים, מה שהעצים את תופעת הנשירה.

המחסומים שעמדו בפני ילדים מצריים שרצו ללמוד גרמו לעלייה בשיעור האנאלפביתיות והבורות וירידה במדד הפיתוח החברתי. מבחינה סטטיסטית, עד שנת 1952, פחות מ-50% מכלל הילדים הלכו לבית ספר ו-75% מאוכלוסיית בני העשרה במדינה לא ידעו קרוא וכתוב. חמור מכך, בקרב המין הנשי, 90% מבנות העשר לא ידעו קרוא וכתוב (Ibrahim, 2010).

שיקום מערכת החינוך: ג'מאל עבד אל נאצר 1970-1954

נאצר האמין שהעתיד של מצרים תלוי בחינוך שניתן לאזרחיה וראה בהשכלה מכשיר יעיל להעצמת אוכלוסיות מוחלשות. לכן, הוא שם את החינוך בראש מעייניו וקידם ערכים של שוויון זכויות וצדק. אחת מהצלחותיו הגדולות הייתה לספק חינוך חינם לכלל האוכלוסייה המצרית – מגני ילדים ועד האוניברסיטה (Chatham, 2012).

בתקופתו של נאצר, חלו ארבעה שינויים משמעותיים במגזר החינוכי:

1) מספר הילדים שנרשמו לבית ספר גדל מ-1.5 מיליון בשנת 1952 ל-3.5 מיליון ב-1966 ומספר הבנות שהלכו לבית ספר עלתה ב-1.3 מיליון.

2) בתי הספר הבריטיים שלימדו באנגלית נסגרו. במקומם, הוקמו בית ספר פרטיים שלימדו בערבית.

3) משרד החינוך המצרי פיתח תכנית לימודים ארצית אחידה ומודרנית, ברוח הסוציאליזם והפאן-ערביות, שאף יושמה במדינות ערביות שכנות.

4) נרשמה עלייה משמעותית ברישום לאוניברסיטאות.

עם זאת, מערכת החינוך המצרית התקשתה לשפר את רמת ההוראה וההכשרה של המורים, והתמודדה עם מגבלות כספיות שנבעו, בין היתר, מחילוקי דעות פנימיים, טרור אסלמי רדיקאלי וניתוב כספים למשרד הביטחון על רקע מלחמות נגד ישראל בשנים 1956, 1967 ו-1967 עד 1970 (Kandil, 2011).

ליברליזציה וגלובליזציה של החינוך: אנואר סאדאת 1981-1970

להסכם השלום שנחתם בין מצרים לבין ישראל ב-1979 הייתה השפעה חיובית על החינוך. זאת, משום שחלק מן התקציבים הגדולים שהופנו למערכת הביטחון המצרית, נותבו לחינוך וארצות הברית החלה להכניס כספים לשיקום החינוך במצרים. הסכומים הניכרים האלו אפשרו לשפר את רמת ההוראה, שיטות ההכשרה ולהציע סטנדרט גבוה בבתי הספר הפרטיים.

במקביל, נמשכו המאמצים מתקופת שלטונו של נאצר להעניק לכלל האוכלוסייה גישה חופשית להשכלה. כפועל יוצא מכך, נפתחו מספר אוניברסיטאות חדשות בשנות ה-70, ואחוז ההרשמה לאוניברסיטאות עלה ב-14% בין 1971 ל-1977.

כמו כן, ממשל סאדאת לא הצליח לשדרג את רמת ההוראה הנמוכה, לשכלל את התוכניות להכשרת מורים ולמנוע הגירה של מורים איכותיים אל מחוץ למצרים. אם לא די בכך, משום ששיעורי ההרשמה ללימודים נסקו, הכיתות הפכו לצפופות מאוד, לא נבנו מספיק בתי הספר חדשים ומתקני הלימוד נמצאו כבלתי הולמים (Chatham, 2012).

בתי הספר הפרטיים היוו חרב פיפיות. מצד אחד, הם הציעו חינוך ברמה גבוהה בהרבה מאשר בתי הספר הממשלתיים. מצד שני, הם חידדו את הבדלי המעמדות וגרמו לתחושת מרמור קשה בקרב אזרחים שרצו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר איכותיים, אך לא יכלו לעמוד בתשלומים (Hania, 2012).

ביקורות נוספת כלפי ממשל סאדאת היו: במקום להשקיע בהון האנושי המצרי, ממשלתו שילמה למומחים ויועצים זרים והסתמכה על מימון אמריקאי במטרה למצוא פתרונות. על רקע זה, קנאים מצרים נשבעו לנקום בסאדאת בשל מדיניותו הליבראלית שדגלה בפתיחת מצרים לשווקים בינלאומיים (Chatham, 2012).

ביזור מערכת החינוך תחת חוסני מובארק: 2011-1981

במידה רבה, תקופתו של מובארק בשלטון מצרים היוותה המשך למדיניות שהנחיל סאדאת בתחום החינוך. ממשלת מובארק האמינה כי היא צריכה להיעזר בתמיכה פדגוגית ופיננסית בינלאומית על מנת להשיג תוצאות – בעיקר מארצות הברית.

בשנות ה-80, ההישענות על גורמים חיצוניים הובילה לעיצוב של תכנית לימודים שהתבססה על רצון המשקיעים הזרים ומתעלמת מתפיסות של בכירי משרד החינוך המצרי. בתוך כך, מערכת החינוך המצרית שמה דגש על חינוך לבנות, אנגלית כשפה שנייה, הטמעת טכנולוגיה בחינוך, הנגשת ההשכלה לפריפריה החינוכית והגאוגרפית וקידום שותפות מחקרית בינלאומית באוניברסיטאות.

בשנות ה-90, בתי הספר הפרטיים המשיכו לגדול והפכו לנטל כלכלי עצום עבור האזרחים שביקשו להעניק לילדיהם חינוך ברמה גבוהה. כפועל יוצא מכך, המשיכו להתחדד הפערים החברתיים, נוצר מתח בין-מעמדי והחלו פרעות. לא זו בלבד, מערכת החינוך המצרית החלה לסבול ממחסור במורים. שכן, רוב המורים העדיפו ללמד בבתי הספר הפרטיים – שם השכר היה טוב בהרבה. 

בשנים האחרונות לשלטון מובארק גבר התסכול בקרב ציבור ההורים והתלמידים שמחו נגד מצבה של מערכת החינוך שהתאפיינה ברמה פדגוגית נמוכה, תשתיות מתדרדרות, אחוזי נשירת תלמידים גבוהים ואבטלה גואה בעיקר בקרב גברים בוגרי תואר ראשון מהפריפריה (Institute of Labor Economic, 2011).

על רקע זה, האזרח המצרי הסביר התקשה להתפרנס, לספק לילדיו חינוך ראוי ולהבטיח עתיד טוב לדור הבא. הנוער המצרי חש כי מטעים אותו ומפלים אותו לרעה, מרד נגד הממשלה ותבע את התפטרותו של מובארק. קבוצות מוחלשות שונות התאגדו תחת מחאה חברתית, האביב הערבי, והפילו את מובארק מכיסאו תוך 18 ימים.

מסקנות ודיון

מאמר זה הראה כיצד חילוף של משטר פוליטי עלול להשפיע באופן ישיר על מערכת החינוך. נראה כי, במקרי קיצון, תהליכי קבלת החלטות במערכת החינוך עלולים להצית מחאות או הפיכות פוליטיות.

חוסר איזון בין הוצאה לפועל של פרויקטים חינוכיים ארציים לבין משאבי האזרחים וצרכי שוק העבודה עלול לגרום לצפיפות-יתר בכיתות, לחוסר שוויון בנגישות להשכלה, להוראה ברמה ירודה ולמערכת השכלה גבוהה שאינה מכינה את התלמידים לשוק העבודה.

חשוב להבין כי חלק מפרויקטים נכשלו בשל התערבות גורמים פנים-מערכתיים שחתרו לנטרל ולסכל אותם – מתוך שיקולים אישיים או מקצועיים.

כיום, ישנם קולות במצרים המצדדים להמשיך להנגיש את ההשלכה הגבוהה לכלל האזרחים, בחינם או בסבסוד ממשלתי, מתוקף היותה של ההשכלה זכות אנושית בסיסית. מולם, נשמעים קולות הגורסים כי הנגישות להשכלה גבוהה יצרה, למעשה, שחיתות וחוסר איזון בשוק התעסוקה. הם דורשים לערוך רפורמה ברשות ההשכלה הגבוהה ולגבות סכומים גבוהים מהמועמדים והנרשמים.

ביבליוגרפיה

Chatham, H. (2012). Education in Egypt: Key challenges. London: Loveluck

Hania, S. (2012). The de-facto privatization of secondary education in Egypt: A study of private tutoring in technical and general schools. Compare: A Journal of Comparative and International Education, 42, 1, 47-67

Kandil, R.M. (2011). The Egyptian education system and public participation. Social Policy, 41, 2, 58-64

Ibrahim, A. (2010). The politics of educational transfer and policymaking in Egypt. Prospects, 40, 4, 499-415

Institute of Labor Economic. (2011). Decline in social mobility: Unfulfilled aspirations among Egypt's educated youth. Bonn: Institute of Labor Economic

Sayed, F. (2010). The contested terrain of educational reform in Egypt. In A. Mazawi & R. Sultana (Eds.) Education and the Arab world: Political projects, struggles and geometrics of power (pp: 77-92). New York: Routledge