לאומיות בתפוצות: בתי ספר יהודיים במונטריאול

Read, A. (2018). Diaspora nationalism in Montreal Jewish day schools, Diaspora Studies, 11:1, 53-78

• בתי הספר היהודיים במונטריאול מייצגים מקרה מבחן מענין ביחס לקהילות צפון אמריקה כיוון שמערכת החינוך שם היא בעלת תכנית ייחודית מטעם קרן ברונפמן הדואגת לפיתוח פדגוגיה מותאמת למאפייני הקהילה 
• אחד האתגרים העומדים בפני המחנכים בבתי הספר היהודיים הוא המרחק הרב בין ישראל הדמיונית לבין ישראל הממשית
• יוזמות מגוונות לחיזוק הקשר מיושמות במונטריאול וכוללות: מורים דוברי עברית כשפת אם המלמדים יהדות ועברית, תוכניות חילופי תלמידים בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, הענקת חווויה ישראלית, התמודדות עם סוגיית העליה באופן התואם את הקהילה המונטריאולית
• חיזוק הקשר בין מדינת ישראל והקהילה היהודית נעשה דרך יצירת קשרים אישיים ורגשיים בין שתי הקהילות

לתקציר באנגלית

לקריאה נוספת

למידה חווייתית וחינוך ערכי במחנה נוער בית ספרי: שמירת המסורת והתרבות היהודית

למרות ההכרה ההולכת וגוברת בהשפעת החינוך היהודי על הזהות היהודית בקרב קהילות התפוצות, מעטים למדי המחקרים שבדקו את השפעת מיקומה של הקהילה על הרישום לבתי הספר בפרט ועל חיזוק הקשר הקולקטיבי בין הקהילה לבין מדינת ישראל בכלל. המחקר הנוכחי בוחן, במסגרת דיסציפלינרית של לימודי הגירה ופזורה (Diaspora studies) את הפרקטיקות הפדגוגיות שיזמה קרן ברונפמן לחינוך יהודי (Bronfman Jewish Education Council) והמיושמות באמצעות מחנכים יהודים ממונטריאול, כדי לחזק את הקשר בין תלמידי התפוצות לבין מדינת ישראל וכדי להמחיש את חשיבות קיומו ויצירתו של מנגנון חינוכי חזק התומך ומעודד קשר עם ישראל.

המחקר כולל עשרה ראיונות עם מורים ישראלים, מנהלים ומפתחי תכניות לימוד העובדים בבתי הספר היהודיים במונטריאול במטרה לעודד ולחזק זהות לאומית יציבה בקרב תלמידי התפוצה. כולם מתמודדים עם האתגר הכרוך בהתגברות על מחסומים תרבותיים וגיאוגרפיים. כל הנשאלים הגיעו מבתי ספר שמגדירים עצמם ציוניים.

חינוך יהודי ותפיסת ישראל בצפון אמריקה ובמונטריאול

מעמדה של מדינת ישראל במסגרת החינוך היהודי בתפוצות אינו ברור מאליו. בחלק מהקהילות היהודיות האמריקניות, למשל, מחקרים טוענים שניתן לאתר תהליך של התרחקות מישראל המיוחס בדרך כלל למה שמכונה משבר בחינוך היהודי בתפוצות (Isaacs, 2011). משבר זה משקף משבר דומה שעובר על הזהות הלאומית בקרב ישראלים הכרוך בשבר באתוס הלאומי המלכד (Shavit, 2013).

אחת הטענות המרכזיות אודות החינוך היהודי קשורה למרכזיותם של לימודי ישראל במסגרת החינוך היהודי בתפוצות ולעובדה שהם אינם בהירים דיים. איזאקס (2011) למשל טוען שהמושג "ישראל" כלל לא ברור ושואל בעקבות כך, כיצד ניתן להפוך את ישראל למשמעותית עבור יהודי התפוצות.

מטרתו הראשונה של המחקר הנוכחי היא להתייחס למקרה המבחן המונטראולי כדי להתבונן דרכו על האופן שבו נתפסת זהות יהודית לאומית בתפוצות ועל הקשר בין החינוך בקהילה לבין ישראל. מטרת שניה היא להתבונן באופן מעמיק על ההשפעה של המיקום על אופי ההוראה על ישראל ועל הפרקטיקות הפדגוגיות הנהוגות כדי לאזן את התמונה על חינוך ישראלי ויהודי בתפוצות, תמונה שלגעת המחקר אינה מדויקת כיוון שהיא מתקבלת בעיקר תוך התבססות על המתרחש ביהדות ארצות הברית.

הקהילה היהודית המונטריאולית היא אחת החשובות והגדולות בצפון אמריקה בכלל ובקנדה בפרט. על ריבוי העדות, השפות, מידת הדתיות וגוונים אחרים הקיימים בקרב יהודי מונטריאול מתגברת הקהילה באמצעות גיבוש זהות לאומית חזקה שזוכה הבאה לידי ביטוי בתמיכה בישראל. העובדה שהקהילה היהודית מנותקת יחסית מקהילות זהות מקומיות אחרות ובעקבות שיעור גבוה של יהודים שומרי מצוות, הקשר עם ישראל חזק במיוחד (Anctil, 2011).  

הגורם החינוכי החשוב ביותר במונטריאול הוא קרן ברונפמן לחינוך יהודי (BJEC) והוא זה שהופך את מונטריאול למקרה מעניין, כיוון שבעוד שמאפייניה הכללים של הקהילה דומים למאפייני קהילות יהודיות אחרות בצפון אמריקה, מבחינת החינוך, ובמיוחד במובנו כסוכן המעצב את דימוי ישראל בקהילה, מונטריאול מובילה מהלך ייחודי. המבנה האירגוני של קרן ברונפמן ושיתופי הפעולה הרבים שהיא יוזמת ומקיימת עם ארגונים ומוסדות יהודיים אחרים הופכת אותה לסוכן התיווך החשוב ביותר בין ישראל וסמליה לבין תלמידי מונטריאול היהודיים.

במאמר הנוכחי קרן ברונפמן נתפסת לא רק כמתווכת אלא כ"סוכן מייצר" (producing agent) של המושג "ישראל" בחינוך היהודי במונטריאול, במובן זה שאיננה רק מתווכת ומארגנת אלא אף מבנה את הידע הדרוש על פי מאפייני החברה המוכרת לה (Griswald, 2014).

השיטה הפדגוגית של קרן ברונפמן שאומצה בעשורים האחרונים השאירה אמנם את ספרי הלימוד ככלי חינוכי חשוב אך הם אינם עוד גורם מתווך יחידי. על המורה מוטלת אחריות כבדה בהנגשת ומסירת החומרים הלימודיים וזו הסיבה שהמחקר מתבסס על ראיונות עם המחנכים.

עברית ולימודי יהדות

שני המקצועות, שפה עברית ולימודי יהדות, מועברים במונטריאול באמצעות אותו מורה שחייב להיות בעל עברית ברמה גבוהה ביותר. זו הסיבה לכך שהדרישה למורים כאלה רבה תמיד. לשם כך נפתחו בקנדה מספר קורסים ותכניות הכשרה למורים על מנת שהעברית השגורה בפיהם תהיה מספקת. אלא שלא תמיד תכניות אלה מספיקות. רמת העברית של הלומדים לעולם לא תהיה גבוהה כמו זו של ישראלים לשעבר הגרים בקנדה או כמו זו של השליחים, כלומר של אותם מורים לעברית שנשלחו מישראל במיוחד כדי ללמד את השפה בקהילות התפוצה.

מורים משתי הקבוצות הללו מלמדים בבתי הספר חילוניים במונטריאול ותרומתם, מעבר לסוגיות השפה, רבה מאד. שתיהן מקיימות מעין תת-תרבות משנית המתרכזת סביב אירועים תרבותיים ולאומיים ישראלים אזרחיים כגון יום העצמאות ויום הזיכרון. כמורים הם מביאים איתם מכלול שלם של פעילויות תרבותיות, מאוכל דרך ריקודי עם ועד יצירת קשרים וירטואליים עם קהילות בארץ. מושג הישראליות שהם מעבירים נובע ממאפיינים אלה ובהתאמה תהליך החיברות של התלמידים עם זהותם הלאומית מעוצב באמצעות האספקלריה הישראלית. במילים אחרות, העברית המודרנית שבפי המורים מנכיחה את השפה כמערכת סמיוטית מלאה המעבירה רגישויות תרבותיות ולאומיות מעודכנות ובאמצעותה הופכים התלמידים למעורבים ב"מולדת" מדומיינת גם אם גופם נטוע בתפוצה.

בתי ספר תאומים והחוויה הישראלית

הקשר עם המולדת מתוחזק באופן עקבי באמצעות יחסים אישיים בין תלמידי (יסודי ותיכון) ממונטריאול לבין תלמידים ישראלים מבאר שבע, העיר התאומה. תכנית בתי הספר התאומים חדשה באופן יחסי. ראשיתה ב- 1988 אך היא עודכנה בשנת 2000 ושמה הפך Partnership2Gether. התכנית מעודדת מפגשים ישירים בין תלמידים באמצעות מסעות ביקורים בשתי המדינות. לעתים קרובות נערכים ביקורים אלה סביב אחד החגים או המועדים הלאומיים וכך המפגש הלימודי מערב הדדיות אישית בחוויה לאומית.

יחסים אישיים שנוצרו במפגש בלתי אמצעי נשמרים בהמשך (בעזרת המורים) באופן מקוון דרך פלטפורמות כגון סקייפ או תוכנות דומות לה. בנוסף למפגשים הישירים מסייעת הפדגוגיה הטכנולוגית ביצירת המשכיות פדגוגית, וכך למשל מתנהלים שיעורים מקוונים בהם מתנהלים דיונים ושיחות הנקבעות במידה רבה על פי תחומי העניין של התלמידים.  

בנוסף לתכנית בתי הספר התאומים, אחת היוזמות החשובות והמשפיעות ביותר על תלמידי התיכון היא מסעות תלמידים קנדיים לישראל במסגרת "מצעד החיים" השנתי בפולין (Shapiro, 2006). קרן ברונפמן היא האחראית העיקרית לטיולים אלה המאפשרים לתלמידים לחוות את ישראל באופן ישיר ולפתח קשר רגשי אליה ואל המורשת שלה, גם דרך בביקורים משותפים במחנות הריכוז וההשמדה באירופה.

טיולים אלה מוסיפים על התפיסה של התלמידים את ישראל כישות פוליטית רובד נוסף, היסטורי, ומחברים אותם אל נרטיב התקומה (משואה לתקומה) דרך הקישור הישיר והסימבולי בין השואה לבין מדינת ישראל אותה הם חווים כהמשך ישיר, כתוצאה של מאורעות ההשמדה. באותו אופן ממש מעוצבת זהות התלמידים הקנדיים כיהודים הקשורים לישראל דרך הדגש המוסב להסבר סמיכות הזמנים בין יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. במהלך הביקורים בארץ ובאירופה מתעצבת אט אט זהותם המשולשת של הסטודנטים כמי שארץ הולדתם היא קנדה, העיר בה הם מתגוררים היא מונטריאול, ומולדתם הרוחנית היא ישראל. כדי שכך יקרה יש להפוך את ישראל מ"רעיון" ל"מציאות". בלי הביקורים בישראל יש סכנה של "ציונות כורסא" כלומר ציונות שלא מכירה את חיי היומיום, את החוויה הישראלית הממשית.

ציוניים מהכורסא

חלק מהמחנכים היהודים היו רוצים לראות גישה מגוונת יותר לקשר הלאומי. קרן שונברג למשל, אחראית על פיתוח תכניות לימוד במונטריאול, גדלה בירושלים לאם שנולדה בקוויבק ולאב ישראלי והיגרה למונטריאול על מנת להשתקע שם בקביעות בראשית שנות ה-2000. לטענתה יצירת הקשר הרגשי בין תלמידי מונטריאול היהודים לבין ישראל נובעת בעיקר מהטמעתם של מורים ישראלים בבתי הספר היהודיים. מורים שמכירים את ישראל, מודעים לבעיות שלה, מכירים את גבולותיה ועשויים לאזן את העמדות שלפעמים נשמעות מפיהם של אלה שמכירים את ישראל רק מביקורים ומתערבים במדיניות הישראלית בלי להבין את מורכבותה. את אלה היא מכנה ציוני כורסא.

עליה

למרות ההישענות על הרעיונות הקלאסיים של הציונות הרואה בישראל בית לאומי לעם היהודי, עליה אינה אחת מהמטרות המרכזיות של מערכת החינוך היהודי במונטריאול. במהלך הראיונות נשאלו כל המשתתפים על מקומה של העלייה במסגרת ההוראה שלהם. באופן מפתיע רק מחנך אחד זיהה את העלייה כאחת מהמטרות האפשרויות של החינוך. פיתוח קשר עמוק עם ישראל אין משמעותו בהכרח מעבר לשם. להיפך, אם המטרה היא לעלות לישראל הרי שקיומה של התפוצה נתפס כזמני. כדי שלא כך יתנהלו הדברים קיימת הפרדה בין לימוד של משמעות לאומית, יהודית וישראלית, לבין מטרה קונקרטית כמו עליה לארץ. ובכל זאת, העובדה שנוצרה הבחנה בין לימודי יהדות וישראל לבין המימוש הפרקטי שלה אינה נטולת בעיות והיא מציפה עימותים גם בין הורים וילדים וגם בין גישות שונות לאופן התמיכה בישראל.

מסקנות

מחקר זה מוכיח כי עבור יהודי התפוצות משמעותה של מדינת ישראל (ושל המושג "ישראל" באופן כללי) שונה ממשמעותה במסגרת הלאומיות הישראלית. בניגוד לאחת הטענות המחקריות לפיה המשמעות של ישראל לא מוגדרת היטב בעטיו של תכנון לקוי של החינוך בתפוצות, המחקר הנוכחי מראה שמושג ברור של הלאום נוכח ומוקנה בבתי הספר היהודיים במונטריאול באמצעות לימוד אינטנסיבי של השפה העברית ושימושיה, דרך לימודי יהדות, באמצעות תכניות ויוזמות של בתי ספר תאומים, ביקורים בישראל ובמחנות ההשמדה שמטרתם העצמת החוויה הישראלית והקשר הרגשי למורשתה, חילופי תלמידים והכנסתם של מורים ישראלים לכיתות. תפיסה מציאותית, ולא מיתית, של ישראל הפכה אפשרית באמצעות יצירת קשרים בין ישראל לבין אופנים אחרים של זהות יהודית, הודות למערכת חינוך יהודי ממורכזת מאד וממוסדת. בסופו של דבר, הראה המחקר הנוכחי כיצד עובדת היעדרו של קשר טריטוריאלי ממשי אמנם מציבה אתגרים אך במקביל הוא דן בשאלה כיצד ניתן לגבור על קשיים אלה באמצעות טיפוח לאומיות בתפוצות בעזרת מחנכים יהודיים שבאופן שיטתי מתמודדים עם סוגיות אלה.

ביבליוגרפיה

Anctil, Pierre. 2011. “A Community in Transition: The Jews of Montreal.” Contemporar Jewry 31: 225–245

Griswald, Wendy. 2014. “Method.” In Cultural Sociology: An Introductory Reader, edited by Matt Wray, 285–299. New York: W.W. Norton & Company

Isaacs, Alick. 2011. “Israel Education: Purposes and Practices.” In International Handbook of Jewish Education, edited by Helena Miller, Lisa Grant, and Alex Pomson, 479–496. New York: Springer

Shapiro, Faydra. 2006. Building Jewish Roots: The Israel Experience. Montreal: McGill- Queens Press

Shavit, Ari. 2013. My Promised Land. New York: Spiegel & Grau