כבר לא בזכות "הכיתה ההפוכה"
ג'יי הורוויץ הפנה את תשומת לבנו למאמר מעניין בארה"ב , שבראייה רטרוספקטיבית , מטיל היום ספק בשיטת ההוראה הידועה כ"כיתה הפוכה". ביסוד "הפיכת הכיתה" נמצא רעיון די פשוט: שתלמידים יתכוננו בבית לקראת שיעור ובכיתה יעסקו בהתנסויות בחומרים בתכנים ובדיונים על הנושא שלמדו. רצוי לזכור שהתנופה הנוכחית להפיכת הכיתה באה במידה רבה מכיוון התקשוב. סרטוני האקדמיה של חאן, סרטוני YouTube, והרצאות TED מהווים חומרי הלימוד שבהם המורים משתמשים כדי לקדם את התלמידים שלהם בשעות מחוץ לבית ספר. הזמינות של אלה דרך האינטרנט עוררה את ההתעניינות בהפיכת הכיתה.
שלי רייט , כותבת המאמר, מספרת שהרעיון של הפיכת הכיתה מצא חן בעיניה, וכמוה גם בעיני רבים מתלמידיה. היא מציינת שעבור חלק מהתלמידים הצפייה החוזרת בסרטונים לימודיים בהחלט קידמה את למידה. אבל היא מוסיפה שהיא הרגישה שלא התרחש שינוי בחוויית הלמידה, וההרצאה המסורתית, אפילו אם מקום הגשתה וצורתה השתנו, נשארה במרכז.
למאמרון של ג'יי הורוויץ
למאמרון של שלי רייט
ראה גם : מודל שיטת ההוראה ההפוכה: התמונה המלאה
מאד מסכים, ברם אולם יש בעצם הרעיון משהו מאד נכון בתהליך למידה, וכל מורה צריך למצוא את האיזונים בין מה עושים/ נדרש לבית ומה בכתה. מי שילך עם הראש בקיר, לממש כתה הפוכה כלשונו, ודאי שלא יצליח. הכל שכל ישר, מקצועיות והתאמה להקשר. ממש לא ליישם באזזז. ויפה שעה אחת קודם 🙂
הרעיון מאוד נכון לדעתי בשל עיקרון ההטרמה ואולי גם עיקרון הסגירה של מה שקורה בכיתה. גם אני חושבת שצריך ללמוד כיצד, מתי ובאיזו מידה להשתמש בו. כמו בכל דבר, גם כאן צריך להיזהר מקיבעון ומשימוש נוקשה, שהופך לדפוס אוטומטי.